סיפור לידה אישי: מהדמיון למציאות

אם יש משהו שהכי אבל הכי פחדתי ממנו במהלך ההריון זה היה הלידה.

לסחוב עובר בבטן, להרגיש את הבעיטות שלו, לעשות עשרים אלף בדיקות- אין לי בעיה

אבל המחשבה על ללדת, ממש ללדת לבד היתה מחשבה מלחיצה מבחינתי, אבל מה שהכי הלחיץ אותי במחשבה על הלידה זה האפידורל.

אל תשאלו למה כי גם לי אין תשובה לזה.

אני לא אחת שמפחדת ממחטים, זריקות ודקירות (אתם יודעים כמה פירסינגים יש לי?!)

אולי הפחד נבע מהידע שיש לי לגבי המיקום של הזריקה, אולי הפחד הגיע מסיפורי אפידורל לא מוצלחים ואולי בכלל הפחד הגיע מהמשפחה הקרובה שקיבלו זריקת אפידורל והתופעות לוואי עדין קיימות..

בגלל החשש הזה החלטתי שאלד בלי אפידורל, אנסה לעשות את מירב המאמצים- כשיגיע הזמן כמובן.

וככה העברתי חצי הריון עם המון דמיון מודרך איך אני עוברת לידה בלי אפידורל.

ואז הגיעה הבשורה שללדת לידה רגילה אי אפשר, העובר מצג עכוז (עם הטוסיק למטה).

היפוך חיצוני- לא הצליח.

ניסיתי היפוך בעזרת הרפואה הסינית (מוקסה)- לא הצליח.

עמדתי על הראש ועל הידיים- לא הצליח.

נתנו מליון שיטות- שום דבר לא הצליח. העובר עקשן (ועצלן) ולא רוצה להתהפך.

נכנסת לחודש תשיעי וקובעים ניתוח קיסרי.

מצד אחד זה נחמד לדעת מתי בדיוק תלדי, מצד שני זה ניתוח עם אפידורל במינון יותר גבוה מבלידה רגילה.

משתיקים את כלל החששות והפחדים ומנסים להתכונן עד כמה שאפשר לניתוח.

האמת שלא משנה כמה תנסו להכין את עצמכם נפשית ופיזית, אין באמת משהו שיכול להכין אתכם לרגע הזה עד שלא תחוו אותו.

שבוע אחרי שקבענו את הקיסרי (שבוע 36 להריון) התחילה להתפשט לי בגוף פריחה שאת מקורה לא ידוע.

לאחר שבוע של סבל הגעתי למיון להמשך בירור, שם הוחלט לאשפז אותי.

יומיים באשפוז (שבוע 37+5/6) משחררים אותי בטענה שככה הגוף שלי מגיב לסוף ההריון וזה סימן שהלידה קרובה יותר מתמיד, הפתרון היחיד למצב הוא ליילד אותי אך מכיוון שנותר לי עוד סך הכל שבוע אחד בודד עד לניתוח הקיסרי אין טעם להקדים  את הניתוח בטענה שאוכל לשרוד עוד שבוע של גרד.

האמת שלא הצלחתי לשרוד עוד לילה של גרד!

שוחררתי ביום שני בצהריים, באותו הלילה חזרתי למיון עם בכי ואי שקט כשהפריחה התפשטה יותר.

שוב נשארת לילה באשפוז בשביל שבבוקר הרופאים יחליטו מה עושים איתי.

הבעל חוזר הביתה ואני נשארת לבד, יותר נכון המחשבות ואני נשארים לבד.

הבעל רצה להודיע להורים שאנחנו שוב במיון אבל התנגדתי בטענה ששוב יחזירו אותי הביתה ושוב לא תהיה כאן שום לידה.

מצד אחד מקווה שמחר ינתחו אותי, מצד שני מקווה שלא כי מפחדת מהלא נודע.

יום למחרת האחות מגיעה ומתחילה לעשות לי סבב של בדיקות, מדביקה מדבקות בכל מקום ושואלת אינסוף שאלות

ואני בטוחה שזאת עוד בדיקה שגרתית ואחריה שוב שולחים אותי הביתה אבל לא.

הבעל מגיע, עונה על עוד כמה שאלות, תוך כדיי נכנסת עוד אחות ומודיעה לאחות שמטפלת בי שהמנתח אישר,

אחות א' שואלת את אחות ב': "ומה עם שאר הצוות?"

אחות ב' עונה לאחות א' שהצוות והמנתח מחכים לאישור שלה.

הבעל ואני לא מבינים מה קורה ואז אחות א' (האחות שמטפלת בי) נזכרת להודיע לנו שלמנתח יש שעה פנויה והוא החליט לנתח אותי.

הלם מעורבב בשמחה, זה מה שעבר עלינו.

שואלים אותה בחזרה מתי מנתחים? בטוחים שיש לנו עוד זמן.

עוד כמה דקות היא עונה.

הלם יותר גדול נחת עלינו.

עוד כמה דקות? כאילו זה באמת קורה? מה ממש עכשיו? אבל לא הודענו לאף אחד ועד שההורים יגיעו כבר אהיה אחרי,

אבל מה אם? ואיך? ולמה? וכמה? ומיליון שאלות שרצות לי בראש בקצב מסחרר בזמן שמכינים אותי לניתוח.

הכל סביבי קורה ממש מהר.

נוזל מגעיל שנותנים לי לשתות.

מחברים אותי לעירוי,

חותמת על כמה טפסים,

לובשת חלוק ויאלה צועדים לכיון חדר הניתוח.

נכנסת לחדר ונופל לי האסימון. אני הולכת ללדת, אשכרה ללדת,

אין דרך חזרה! מכאן אני יוצאת אמא!

ואם אני לא מוכנה לזה? ואם אפשל? ואם משהו יקרה לי במהלך הניתוח? ואם יקרה סיבוך?

המרדימה מושיבה אותי ומסבירה לי לגבי הניתוח וההרדמה שהיא הולכת להזריק לי בגב ואני מנסה להקשיב לה אבל המחשבות צועקות בראשי.

זהו. הרגע הגיע.

אחד מאנשי הצוות עומד מולי, מקופף את גופי ומוריד את ראשי,

מאחורי המרדימה מחפשת על גבי את הנקודה שצריכה להחדיר לתוכה את החומר

ואני כבר מרגישה משותקת. פחד לא מוסבר נוחת עליי ומשתק אותי.

פתאום אני מתחרטת ומתחילה לרעוד, מרגישה איך האוויר בורח מריאותיי, דמעות מעקצצות בזוית עיני ומאיימות להתפרץ כל רגע.

אני מבינה שאני עוברת התקף חרדה ופחד ומנסה להרגיע את עצמי אבל במקום לחשוב על דברים טובים, המח שלי החליט לפרוש בדיוק בשיא ולהשאיר אותי ככה, חסרת מחשבות טובות.

כל מה שהצלחתי למלמל זה שאני מתחרטת ואני לא רוצה לעשות את זה.

אני פוחדת מהאפידורל, מהניתוח, מהרגע שאהפוך לאמא וקיסרי בכלל לא נקרא לידה אז איך אני אמורה להרגיש שילדתי?

חולפת בראשי מחשבה לעצור את הניתוח ואולי בכל זאת לעשות את הניתוח שבוע הבא, בתאריך המתוכנן.

אני צריכה עוד שבוע! עוד שבוע להתכונן כי אני בכלל לא מוכנה! לא פיזית ולא נפשית!

אבל אני לא באמת עוצרת את הצוות.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומזריקים לי את ההרדמה בגב.

תוך שניות הפסקתי להרגיש את הבטן והרגליים ומה שבניהן.

שמים בין ראשי לשאר הגוף מחיצה, מחברים לי מסיכת חמצן וקושרים את 2 ידיי לצדדים (סטייל ישו, מישהו?)

מכניסים את בעלי, הוא מתיישב לצד ראשי ומלטף, מדבר, מנסה להסיח את דעתי.

תוך כדיי הניתוח הרגשתי הכל!! אבל.. ללא כאב בכלל. הרגשתי איך נוגעים לי ברגליים, איך שוטפים לי את הבטן, איך פותחים אותה ומתעסקים עם האיברים הפנימיים. מ-ט-ו-ר-ף!

התחלתי לצחוק כי זה דגדג מאוד כל הנגיעות האלה, מן הרגשה כאילו נוגעים אבל לא נוגעים.

באיזשהו שלב בחילה תקפה אותי והייתי בטוחה שאני עומדת להקיא (למרות שהייתי בצום מ2 בלילה), מתלוננת שאני עומדת להקיא ושיוציאו לי את המסכת חמצן מהפנים.

המרדימה מורידה לי את המסיכה ומחזיקה לצד ראשי פח, המנתח עוצר את הניתוח והבחילות עוברות.
ממשיכים בניתוח.

תשישות ועייפות עוטפים אותי, אני לא מבינה מה עובר עליי ולפני שהספקתי להגיד משהו הרגשתי איך משהו גדול נשלף ממני בבת-אחת, כאילו פינצרו את הבטן הלא קטנה שהיתה לי.

"מה זה היה?" אני שואלת בקול.

"מזל טוב, היא בחוץ" המנתח מודיע וחיוך מטומטם מתפרש על פניי ועל פניו של בעלי.

האחות מרימה את התינוקת מעל המחיצה, ממש הרגשנו כאילו אנחנו בסרט "מלך האריות" והקטנה מגלמת את סימבה, ומראה לנו את הנסיכה הקטנה.

הדבר היחיד שיוצא לי מהפה זה "יואו איזו פיצית".

בתאריך 4.7 בשעה 11:04 בשבוע 38 להריון ובמשקל 2.300  נולדה הקטנה שלנו.

צילמו אותנו עם הקטנה כשאני עדין קשורה על המיטה וחסרת כל יכולת לזוז.

בעלי הרים, ליטף ונישק אותה ואילו אני הצלחתי רק לנשק אותה ולאחל לה "ברוכה הבאה לעולם"

התינוקת יוצאת מהחדר ביחד עם האחות והבעל, ואני מחכה שיסיימו כבר את הניתוח.

העייפות חזרה אליי ואיכשהו נרדמתי על שולחן הניתוחים.

המרדימה העירה אותי והמנתח מודיע שהוא סוגר אותי (אחרי שצחק עליי עם שאר הצוות שאני האישה הראשונה שנרדמה אצלו בזמן ניתוח קיסרי) והידק לי הבטן. כן גם את זה הרגשתי ושמעתי!

שבוע אחרי הניתוח הוציאו לי את הסיכות. 13 סיכות הוא הידק לתוכי!איפה הרחמים?

עוברת להתאוששות, לא מרגישה עדין כלום וכולי בעננים. זה קרה! אני עשיתי את זה! (טוב.. טכנית המנתח עשה את זה, אני רק שכבתי שם חסרת מעש וחיכיתי שכל זה יגמר.)

מההתאוששות למחלקה כשההרדמה לאט לאט עוברת וישר מביאים לי משככי כאבים.

עד כה גיבורה גדולה! אין כאב, מתחילה להזיז רגליים כאילו כלום, מקבלת אורחים, מקבלת את התינוקת, מחייכת, צוחקת הכל מצוין.

לקראת הערב התחלתי להרגיש כאבים אבל עדין לא כמו שכולם תיארו לי, שוב מקבלת משככי כאבים והופ מרימים אותי למצב עמידה. יאלה מתחילים לעשות סיבובים.

שמונה שעות אחרי הניתוח כבר הלכתי כמו גדולה (ושוב תודה למשככי הכאבים שהיו עימי ברגעים הקריטים הללו!), הולכת בכל המחלקה. סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב.

כמה שיותר תלכי ככה מהר תתאוששי- זה המשפט ששמעתי הכי הרבה. אז למרות העייפות, העצלנות והפחד שפתאום הכאבים התקפו- עשיתי כמה שיותר סיבובים במחלקה.

אני חייבת לציין שהצוות בניתוח היה מדהים! הצוות באשפוז היה מדהים!

ועדין היה לי אשפוז נוראי!

בחדר איתי היו עוד 2 בנות שילדו, רק שהן ילדו בצורה טבעית, לידה מדהימה ללא קרעים וללא תפרים, ללא אפידורל, ממש 2 לחיצות והתינוק היה בחוץ. לשתיהן!

ואם זה לא מספיק ששמעתי במשך יומיים את סיפורי הלידה המושלמים שלהן, אחת מהן גם היתה במתכונת של "אפס הפרדה" משמע התינוק היה איתה בחדר כל הזמן! וגם איתנו כמובן..

כל זה קרה בגלל חוסר מקום במחלקות. האמת שכן זה היה שבוע מטורף מבחינת יולדות אבל למה לעזאזל אני צריכה לסבול ולקבל תזכורת כל 5 דקות בערך שעברתי לידת קיסרי? לא מספיק שהכאב מהניתוח מזכיר לי שעברתי ניתוח?

ככה היומיים הראשונים עברו וביום השלישי לאשפוז משהו קרה, לא יודעת בדיוק מה, אבל משככי הכאבים הפסיקו לעזור לי. העלו לי את המינון ועדין כאבי תופת עד כדיי בכי ודמעות. האחות החליטה להזריק לי וולטרן וככה זכיתי ל12 שעות פחות או יותר ללא כאבים.

אחרי שחזרתי הביתה מצאתי את עצמי מתמודדת עם תופעות שלא היו לי במהלך ההריון כמו הגבלה בתנועות ובצקות ברגליים ושלא נדבר על אי יכולת להתפנות בשירותים בצורה נורמלית ללא כאבים! לא ידעתי איך להתמודד עם כל זה. למזלי, בעלי, המשפחה שלי והמשפחה שלו עטפו אותי בחום, אהבה ואינסוף עזרה! גם לי וגם לקטנה.

ואולי בלידה הזאת לא הייתי צריכה ללחוץ, להתאמץ, לראות את אלוקים בכל ציר (אגב אין לי מושג מה זה צירים.. הצירים היחידים שהיו לי היו בשבוע 18 ושם הם הסתיימו)

אבל מבטיחה לכם שבמשך שבוע שלם הרגשתי כאילו אני עושה גיחה קטנה לגהנום כל כמה שעות עד שהמשכך כאבים התחיל להשפיע עליי שוב.

ככה עד שהוציאו לי את הסיכות, בדיוק שבוע אחרי הניתוח.

כיום אני חודש אחרי הניתוח ועדין כואב לקום משכיבה לישיבה ללא עזרה, ללכת מהר או הרבה,אפילו להתפנות עדין מרגיש לי כאילו חותכים לי את הבטן. בקיצור גם חודש אחרי הלידה אני מוגבלת בתנועה.

ואני רק מחכה ליום או ללילה שבו אחזור לישון על הבטן ללא שום הפרעה או כאב, בדיוק כמו בלילות לפני ההריון.

אהה ו..הבטן ההריונית עדין כאן! אמנם הורדתי כבר 10 קילו בגאווה גדולה אבל הבטן ההריונית עדין כאן.

אז אם תראו אותי ברחוב אל תשאלו אותי "איזה חודש אני?", "מתי אני אמורה ללדת?" , "אוי נשארה לך הבטן" או "איזו מהירה את.. כבר עוד אחד?"

זה סתם מעצבן ועושה לי חשק לנפח לכם משהו אחר! תהיו נחמדים ותתעלמו מהבטן שלי.. בערך כמו שאני עושה ;-)

נ.ב. לקטנה שלנו קוראים אודליה ציפורה שהיום חוגגת חודש.

נ.ב.ב. קבלו תמונת סלפי הישר מחדר הניתוח:

עד כאן החפירות שלי להיום (או לשבוע הקרוב.. עכשיו זה תלוי בקטנה ;-) )

נשתמע בפוסט הבא 

אוהבת המונים

המקטרת בסטטיל 3> =]