אורח מיוחד

מוות.

הוא אורח מיוחד.

הוא לא כמו שאר האורחים, יש לו כניסה פרטית.

לפעמים הוא נכנס מהדלת ולפעמים מהחלון.

כשהוא מגיע הוא לא דופק כמו שאר האורחים.

הוא דופק פעם אחת בכל פעם, מנסה להכין אותנו לקראתו,

אבל מעטים בני האנוש שמסוגלים לחוש כשהוא מתקרב.

מוות.

הוא מגיע בשקט עם עוצמה שלא ניתנת לתאר.

כשהוא כאן הוא גורם ללב להתכווץ מרוב כאב,

לצמרמורות להתפשט בכל הגוף,

לנשימה להיעצר,

ולשיער לסמור.

כשהוא כאן הוא גורם לנו להסתכל על הכל אחרת, גם אם זה רק לכמה שעות.

הוא גורם לאחדות ופרידה בו זמנית.

מוות.

כשהוא מתגנב לביתנו הוא ממלא אותו בענן שחור

בדממה רועשת

הוא לא נותן לרגשותינו לחדור את השריון העבה שלו,

הוא יודע לבצע את עבודתו גם כשכולם מתפרקים סביבו.

אבל למרות הכל,

הוא אורח בעל קסם מיוחד.

הוא יודע לקחת חיים ולהפוך אותם לכוכבים.

זה הוא המוות.

טרף קל

היא הולכת כאילו היא מנהלת את העולם.

גב זקוף, חזה בחוץ, רגליים ארוכות וסקסיות.

היא חדורת מטרה, יודעת בדיוק מה היא רוצה.

היא מסוכנת כמו נשק,

שורפת כמו אש ,

חדה כמו תער,

מהפנטת כמו תכשיט יהלומים יקר.

עיניה הקרות כקרח משדרות שנאה,

שפתיה המרוחות באודם אדום משדרות אהבה,

חיוכה הממזרי משחק בליבך

ומבטה מתעתע במוחך.

היא יודעת שקלטת אותה והיא תעשה הכל כדיי לשגע אותך.

היא תתקרב בצעדים בטוחים,

תסמן את הטריטוריה שלה

ותסמן אותך.

מצד אחד תרצה לרוץ, לברוח לכיוון השני

ומצד שני אתה תישאר במקומך ותחכה לצד הבא שלה.

אתה מהופנט,

מכושף,

מסוקרן,

ליבך נפל בשבי ידיה.

היא תשחק,

תכאיב,

תיגע ,לא תיגע...

תגרום לך להתפתל כמו טרף קטן וקל.

ואתה, תלך שבי אחריה

כמו במבי שנפל לתוך מלכודת של פנתרה,
כי כזו היא אהבה.

המועמדת/קיארה קאס

ידוע שאני אוהבת ספרי נוער אבל את הסדרה הזאת ממש ממש אהבתי!
"המועמדת"- סדרת ספרים שעד כה תרגמו 3 ספרים מתוך הסדרה שהספר השלישי חותם את הסיפור על הזוג הנוכחי ואילו הספר הרביעי מתחיל סיפור על זוג אחר.

לפעמים לא מתחשק לי לסקר ספר מסוים מהחשש שאהרוס אותו. ולא דווקא בגלל הספויילרים (למרות שאני אישית מאוד אוהבת אבל עדין נמנעת מלספר)

אז נתחיל עם הספר הראשון "המועמדת":
תמיד חשבתי לעצמי מה יקרה עם תהיה עוד מלחמת עולם? איך העולם יראה אחר כך?
טוב אז כאן הסופרת החליטה לעשות את זה.. אחרי מלחמת עולם רביעית(כן רביעית!!!) הכל הושמד ונבנה מחדש.
כולל ארצות, מדינות, חוקים וממלכה אחת בשם "איליאה". (תרגעו אין זכר למלחמה חוץ מכמה נקודות בודדות)
בממלכת "איליאה" יש מלך ומלכה ונסיך אחד אך אין נסיכה.. (איך זה יתכן? מי תהיה המלכה הבאה??) ולכן הארמון מארגן תחרות שנקראת "הבחירה" שבו הנסיך שלנו יצטרך בסופו של דבר לבחור לו נסיכה אחת מבין 35 בחורות.
אבל זה לא פשוט כשאחת מהנערות היא אמריקה סינגר והיא ממעמד מספר 5.
אמריקה היא בחורה דעתנית ומפולפלת והדבר שהיא הכי לא רוצה זה להשתתף בתחרות המטופשת הזאת אבל המשפחה שלה תולים בה תקוות ובטוחים שעצם השתתפותה בתחרות תעלה אותם במעמד.
מה גם שאמריקה מנהלת מערכת יחסים סודית עם אספן שהוא עצמו ממעמד 6, מעמד יותר נמוך ממנה.
ב"איליאה" יש חוקים משלהם ומערכות יחסים מחוץ לחוק!!

מה יקרה כשאמריקה תפגוש את הנסיך שמבחינתה הוא אנוכי ומתנשא?
אמריקה מבינה שהיא חייבת לשנות מסלול מחדש ולחשב שוב את חייה, המשפחה ואספן או התחרות והנסיך?

הסיפור הזה ממש הזכיר לי את סיפור סינדרלה רק הרבה יותר משודרג.
זהו סיפור על נסיכים ונסיכות,
על אהבה ישנה וחדשה
על הטוב ורע
וכמובן שיש לו גם המשך..

הסםר נע בין דמיון למציאות. אמנם המקומות לא באמת קיימים אבל הוא נטול פנטזיה וחייזרים למיניהם ;-)

אז מי שאוהב סיפורי אגדות ורוצה להתנתק קצת מהמציאות הספר הזה בשבילו!

אישיתי מאוד מאוד מאוד נהנתי ממנו!
מהכתיבה ועד לדמויות..אהבתי הכל! (טוב אולי את המלך קצת פחות..תקראו ותבינו למה!)
אמנם הספר הזה הוא ספר נוער אבל אני קראתי אותו בהנאה גדולה וחיכתי בציפיה להמשכים.

סך הכל זה כייף להתנתק מהמציאות לכמה זמן להכנס לתוך עולם של אגדות (מי אמר שאגדות הם לילדים קטנים?)
מומלץ מומלץ מומלץ!!!

נתראה בסיקור על הספר השני "העילית" ;-)
עד אז...שיהיה יום מדהים מלא בנסיכים ונסיכות :P
אוהבת המונים
אווה, המקטרת בסטטיל =]
3>

"רעש הטיפות מעיר אותי"

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, עד שסוף סוף הצלחתי להירדם.
הכאב לא עובר אפילו לא לשנייה,
אני מרגישה כאילו מנסרים לי את הראש לאט לאט
כאילו אלפי עכברים מכרסמים לי אותו
כאילו חובטים בראשי עם אלה מברזל שוב ושוב ושוב
ככה כואב לי.
עוד יום עם מגרנה, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
אני מתיישבת על המיטה ולוגמת את הטיפות מים האחרונות שנשארו בתחתית הכוס ומביטה על השידה, סימן עגול רטוב שהכוס השאיר ולידו מונחת טבעת עם 3 יהלומים במרכזה, יהלום גדול באמצע ו2 יהלומים קטנים משני צדדיו.
הטבעת נחה שם כבר כמה חודשים,
נכון שאני עזבתי,
ונכון שזאת הייתה טעות,
ונכון שאני מתגעגעת ולפעמים חולמת עליך,
אבל מה היה קורה אילו הייתי נשארת? סופגת עוד עלבונות?
עוד שתיקות?
עוד טיפולים?
עוד תרופות?
"את הכל בשבילי" אמרת לי לפני שהתחתנו "אני יגן עליך מהכל" הצהרת בלב שלם.
היינו מאושרים, אהבנו אחד את השנייה בכל ליבנו והתחתנו.
מאז הכל התחיל להתפרק לאט לאט.
"למה סיפרת להם?" התעצבנתי עליך
"הם המשפחה שלי" ניסית להגן
"אבל מה איתי? מה עם הפרטיות שלי? זאת הבעיה שלי!" צעקתי בחזרה
"הבעיה שלנו!" החזרת לי "זאת הבעיה שלנו לא שלך! אני רוצה ילדים ואני רוצה אותם ממך!" הצהרת
"אני הזהרתי אותך" לחשתי "הייתי כנה עוד מהיום הראשון שהכרנו, הייתי פתוחה וגיליתי לך שיש לי בעיות, הודעתי לך שזה לא יהיה קל!" מלמלתי לכיוונך או שבעצם לעצמי,
"הייתי מוכן אז ואני עדין מוכן לזה" עמדת על שלך ולא הרפת
"אז למה סיפרת?" אמרתי בקול חנוק מדמעות
"אל תבכי,בבקשה אל.." התחננת בקול שקט "אעשה הכל כדיי שלא תבכי" אמרת ונישקת לשפתיי.
מאותו היום אנחנו מנסים כמעט כל יום אבל האכזבות מיום ליום יותר ויותר קשות
אז עברנו לטיפולים.


"עוד יהיו לכם ילדים" הסבתא אמרה
"אתם עושים דברים לא נכונים" האמא העירה
"בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון אבל הבקרוב נראה כל כך רחוק והדרך לשם רק מתישה אותנו.
"יש לה בעיה! איתו הכל בסדר" שמעתי את אבא שלך אומר בסלון. הוריך חשבו שאני ישנה אבל שמעתי הכל
"תן להם זמן, זה עוד יגיע" האמא ניסתה ליפות את המצב אבל לא כל כך הצליחה.
"כבר 3 שנים עברו.." הוא הזכיר וליבי התכווץ מכאב.
זאת הבעיה שלי! הם צודקים, אני מונעת ממנו את זה!

כבר 3 שנים מאז שהתחתנו, אלפי ניסיונות וכלום, טיפולים ללא הפסקה ורק אכזבה,
עוד רופא, עוד מומחה, עוד תפילה, עוד זריקה, עוד תרופה
עצבים, כעסים, חיוך מריר מבחוץ אבל מפנים? הייאוש מתגבש ומתנחל.
"זה לא הולך" אני אומרת באמצע ריב "אני לא מסוגלת יותר!"
"על מה את מדברת" אתה שואל בכעס ואני שותקת ומשפילה את עיני.
"על מה את מדברת?" אתה מרים את קולך עוד יותר
"אין לך מושג מה עובר עליי" אני לוחשת בעצב ודמעה אחת נופלת על הלחי וממשיכה "אני לא מסוגלת יותר, הכדורים רק מנפחים אותי אני כבר לא מזהה את הגוף שלי! אני רק עצבנית יותר, כועסת יותר, אנחנו רק רבים בזמן האחרון" אני משתתקת לרגע מביטה בך ודמעה זולגת מעיניך אבל אני בכל זאת ממשיכה לדבר "מתי בפעם האחרונה אמרנו אחד לשנייה עד כמה שאנחנו אוהבים אחת את השני? מתי בפעם האחרונה חייכנו סתם ככה? מתי בפעם האחרונה הרגשנו מאושרים? מתי בפעם האחרונה שכבנו כי רצינו ולא כמו רובוטים למטרה אחרת? אני לא מסוגלת יותר!
ההורים לא מרפים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב אבל האזכבה רק מבקרת אותנו, הייאוש לא מניח לנו
אני לא מסוגלת יותר!" אני אומרת בכעס ובעצב.
"זאת הבעיה שלי!" אני קובעת. שוב.
"שלנו" אתה מתקן
."אתה לא צריך לסבול מזה" אני לוחשת, אני מוציאה מהארון את המזוודה שכבר ארזתי, אתה מביט בי במזוודה ושוב בי ולא מבין "מה את עושה?" אתה שואל בקול שקט וחנוק.
"אני עוזבת" אני לוחשת "לא מסוגלת יותר! בבקשה תבין אותי!"
"אל תעזבי" אתה אומר בקול מתחנן "בבקשה, נעזוב את זה, מי צריך בכלל ילדים? יש לי אותך!" אתה קובע ומנסה שוב "בבקשה אל תעזבי"
"כבר החלטתי" אני אומרת בקול הכי יציב שאני יכולה "זה עדיף בשביל שנינו"
אני נושקת לך על השפתיים ומתענגת לכמה שניות משפתיך הרכות יודעת שעוד אתגעגע אליהם ויוצאת מהדירה כשהמזוודה בידי.

מאז אותו היום המגרנות רק מחריפות, אני לא באמת שמחה, לא באמת מאושרת,
רק מתגעגעת בלי סוף.
"היי" אתה לוחש לי באוזן, מנגב דמעה שמנסה להימלט מצד העין ושוכב לידי במיטה
"אני כאן" אתה לוחש ומלטף את הלחי "לא הלכתי לשום מקום" אתה אומר ומנשק את שפתיי
אני עוצמת את עיניי ומנסה להרגיש אותך.

רעש טיפות הגשם מעיר אותי, אני מתעוררת ואתה נעלם "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לאוויר.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם
עוד יום עובר, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.

*******
קטע ישן שנכתב לפני שנה בערך...
אל תדאגו הכל בסדר איתי!
לא נכתב עליי בכל אופן =]

פחד

פחד.
מה אנחנו בעצם יודעים על פחד?
איך מרגישים פחד?
איך יודעים שאנחנו מפחדים?

פחד.
הוא מגיע ב2 צורות:
או שהוא גורם לך לברוח או שהוא נוטע את רגליך על הקרקע ולא נותן לך לזוז.
לפעמים הוא מופיע משום מקום ולפעמים בעקבות עוד פיגוע, בשורה מרה או סתם חשש שיקרה משהו כזה או אחר.
הוא יכול להיות אישי או המוני.

פחד.
הוא מגיע כמו ענן שחור ומרחף מעל ראשך, מחכה לרגע הזה שתכנע.
לפעמים הוא חונק אותך עד שלא תוכל לנשום ולפעמים מאיץ את נשימותיך עד שראותיך שורפות מרוב מאמץ.
פתאום אתה מתחיל להילחץ, אתה מרגיש איך זיעה קרה מצטברת על מצחך, כל צליל מיותר מקפיץ את ליבך, חושיך מחודדים יתר על המידה.
פחד יכול להעביר בך צמרמורת, לגרום לך להסתכל לצדדים מיליון פעם ואז שוב להסתכל למקרה ופספסת משהו.
פחד יכול לשתק את הגוף ואת המח.
כי כזה הוא הפחד.
רגש לא מוסבר שמוציא מאיתנו דברים לא בהכרח טובים.

יש כאלה שיוכלו לרוץ מרתון מרוב פחד
ויש כאלה שיעמדו ורק יתפללו שהשלפוחית השתן לא תתרוקן פתאום.
הוא יגרום לבטן להתהפך כאילו היא רכבת הרים בלונה פארק ולעיניים להשאר פקוחות כל הלילה.

פחד יכול לתעתע את המח, לשחק איתו בדיוק כמו שהוא רוצה.
הפחד ניזון מתגובותיך, מהשליטה שיש לו עליך.
הוא יכול להרוס אותך אם רק ירצה.
כי כזה הוא הפחד.

פחד.
זה משהו שכמעט ולא ניתן להסביר.
זה מין תחושה שמוציאה מאיתנו דברים שאפילו לא ידענו שקיימים אצלנו.

פרנקלין דלאנו רוזוולט אמר: "הדבר היחיד שאנחנו צריכים לפחד ממנו הוא הפחד עצמו."

ויש אומרים שהאויב הכי גדול שלנו הוא הפחד והאויב הכי גדול של הפחד הוא צחוק כך שהדרך היחידה לנצח את הפחד היא לצחוק.

נעים מאוד, אני אווה ואני דיסלקטית!

נעים מאוד, אני אווה (למי שעדין לא יודע..) יש לי ממוצע בגרויות 91 נקודה משהו (בערך.. לא זוכרת..)
עשיתי 4 יח' במתמטיקה ו4 יח' באנגלית.
5 יח' בתקשורת ו5 יח' בתושבע.
אני סטודנטית להוראה- לשון וספרות
ואני דיסלקטית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
אם אני צריכה לבחור בן מספרים לבין מילים תמיד אבחר במילים ואם תהיה לי את האופציה לבחור משהו אחר בין השתיים אז אבחר במשהו אחר.

מכיתה א' הייתי תלמידה מצטיינת..בהכל!
ציונים גובהים, שיעורי בית בקלי קלות, מבחנים היו האהבה החדשה שלי.
עד ש...
פתאום בכיתה ח' משהו השתבש, ככה פתאום בלי התראה מוקדמת. המשפטים קשים לקריאה והמספרים לא מוכנים לשבת בשקט על הדף.
פתאום חשבון הפך לקושי גדול ועברית למשהו לא מוסבר.
הייתי בטוחה שהבעיה היא בי-אולי אני רואה לא טוב?
אולי אני כבר לא חכמה?
אולי יש לי בעיה מוחית וצריך לבדוק?
כל פעם שפתחתי את מחברת חשבון המספרים היו רצים מפה לשם ולועגים לי שאנסה לתפוס אותם.
כל פעם שניסיתי לכתוב בעיברית או באנגלית האותיות היו משנות סדר, כאילו עושות לי דווקא.
והכי קשה היה לקרוא בקול כשפתאום המורה רצתה לבדוק אם אני עוקבת אחריה.
אחותי הגדולה שמה לב לזה והפנתה את תשומת ליבה של המחנכת, הן הבינו משהו שאני בכלל לא ידעתי.
הן החליטו שאני צריכה לעבור אבחון. ככה פתאום באמצע כיתה ח'.
המאבחנת ישר הבינה במה מדובר.. מסתבר שהיא הבינה את זה עוד מהדיבור שלי ואז עברנו למבדקים בכתב וניסתי.. בחיי שניסיתי לענות נכון על הכל ובאמת שעניתי נכון על הכל אבל זה לקח המון זמן!
ואז חזרנו למבדקים בעל פה ולספר סיפורים בכתב ובעל פה ולחזור אחרי משפטים קצרים וארוכים ולשחק משחק הזכרון עם החפצים האלה, האלה והאלה.
זה היה יום מתיש במיוחד!
תוך כדיי המבדקים בעל פה מצאתי את עצמי קמה ממקומי ומתיישבת אחרי כמה דקות, מטיילת בחדר, משנה תנוחה כל כמה דקות בטענה ש"לא נח לי" ושוב חוזרת לשבת על הטוסיק.
באיזשהו שלב כבר איבדתי את המאבחנת והתחלתי לצייר על השולחן מרוב שעמום ופתאום בלי לשים לב אני מקשקשת על השולחן ומקשיבה לסיפור שהיא מספרת לי, ושמה לב לכל הפרטים הקטנים שהיא השמיטה וצירפה.
גם המאבחנת שמה לב לשינוי הקטן הזה שקרה.

הייתי בטוחה שכאן זה נגמר אבל זומנתי לעוד יום שכזה רק שהפעם היא הניחה מולי דף ועיפרון ונתנה לי לקשקש עליו ולא על השולחן וככה עשינו עוד יום ועוד יום ועוד יום עד שהיא גיבשה החלטה חד משמעית.
"את יודעת מזה דיסלקציה?" היא שאלה
בחיי שלא ידעתי מה זה, אפילו לבטא אותה נכון בקושי יכלתי.
אחרי שהיא הסבירה לי מה זה הבנתי שידעתי, רק שלא ידעתי שככה קוראים לזה.
היא גם אמרה שיש לי בעית קשב וריכוז קלה- שאנסה לקשקש תוך כדיי השיעור אולי זה יעזור לי להתרכז יותר.
אז לא רק שכל המחברות שלי היו מלאות ביותר קשקושים מאשר סיכומים, גם הייתי מאזינה למוזיקה בשקט בשקט מבלי שהמורות היו שמות לב, הייתי מקפיצה את הרגל כל פעם שהרגשתי דחף לעמוד באמצע השיעור (למרות שגם זה קרה כמה פעמים) וכשהבנתי שהיום זה לא יילך הייתי מניחה את ראשי על השולחן וחולמת על דברים אחרים.

אבל בואו נדבר רגע על דיסלקציה-על המילה עצמה והמשמעות שלה.
דיסלֶקסיה (מיוונית: dys = קשה + lexis = מילה, נכתב גם בצורה הלא-תקנית: דיסלקציה) היא לקות מולדת המסווגת כ"לקות למידה" ומפריעה להליכים קוגניטיביים (תהליכי ארגון, עיבוד וניתוח מידע) הקשורים בכישורי השפה ודרושים לקריאה. (ותודה לויקיפדיה על המידע)
ישנם כמה סוגים של דיסלקציות-הכי נפוצה היא היפוך והקפצה של אותיות ומילים.
או במילים אחרות- האותיות והמילים מחליטים לפצוח בריקוד סמבה משגע.
לקחו מילה קשה ומורכבת ואמרו "היי, הינה אנשים שיש להם לקות למידה עם אותיות ומילים, בואו נקרא להם בשם הכי מסובך שאפשר שבטוח יקח להם כמה תרגולים כושלים עד שילמדו לכתוב ולהגיד אותו בצורה נכונה"
כן, תודה לכם!

אז כן,לקח לי כמה פעמים עד שהצלחתי לכתוב ולהגיד את המילה הזאת בצורה טובה.
וכן אני דיסלקטית.
במשך שנים הייתי בטוחה שכתיבה זה לא בשבילי אבל גם לא דיבור כי מסתבר שיש גם סוג של סידלקציה בדיבור.
האותיות מתהפכות לא רק בכתב אלא גם בעל פה.
מעצבן, מזעזע, מכעיס והכי-מתסכל!

זה כל כך מתסכל שלא מבינים את הקושי שלך!
כדיי לכתוב את הפוסט הזה אני צריכה לשבת על התחת (משהו שמאוד קשה לי לעשות בגלל בעית קשב וריכוז קלה..) ולהקליד..ולהקליד..ולהקליד ואז לחפש באיזו מילה טעיתי עם האותיות.. והכי קשה זה למצוא את אותן המילים כי מבחינתי אני כותבת נכון. המח הגאון שלי קורא את אותן המילים בצורה נכונה למרות שסדר האותיות שונה ולא נכון.

אני הכי שונאת את המילה "מטבח" איכשהו כל הזמן יוצא לי לכתוב "מבטח". תמיד! תמיד תמיד תמיד!
אני גם שונאת את האותיות ג' וז' כי אני אף פעם לא יודעת עם כתבתי את האות הנכונה.
אני שונאת את האותיות  d, p, b, q מבחינתי הן אותן אותיות.
אני גם מפספסת אותיות, אם זה בקריאה ואם זה בכתיבה.
חברותיי שונאות לראות איתי סרט, כי אני תמיד מתעסקת בעוד משהו תוך כדי, אני תמיד קמה באמצע, עושה סיבוב וחוזרת. כן, גם כשאני בקולנוע, ולא משנה עד כמה שהסרט יהיה מותח ומדהים!
וכנל לגבי כתיבת הפוסט הזה- עצרתי, עשיתי סיבוב, קראתי שוב כדיי למצוא שגיאות, עצרתי, עליתי לחדר, חזרתי למחשב וכ'ו וכ'ו..

בקיצור ידעתי שכתיבה לא בשבילי למרות "נהר הסיפורים" שזורם בראשי ללא הפסקה. מאז ומתמיד דמיינתי סצינות בראשי ואמרתי לעצמי "אם רק הייתי מכירה איזשהו סופר שהיה מסכים לשמוע את סיפוריי ולכתוב אותם" כי באמת ובתמים האמנתי שאני לא יכולה!

לפני שנה וחצי הצטרפתי לקבוצת ספרים בפייסבוק ובקבוצה באופן קבוע, כל יום באותה השעה עלתה פינה של כותבים אנונימיים.
באחת מהפעמים המנהלת כתבה שכל מי שרוצה לעלות פרק או קטע מוזמן לשלוח לה. באותו היום דיברתי איתה והיא עודדה אותי לנסות לכתוב אז כתבתי ובלי לשים לב כתבתי 5 עמודי וורד.
בשיא ההתרגשות שלחתי לה ואז נזכרתי שאני דיסלקטית וכמות השגיאות שיש בטקסט תבייש אותי לחלוטין.
קיבלתי ממנה תשובה ששינתה את קו מחשבתי. היא אמרה לי שאהבה את הפרק אבל שאשים לב לפעם הבאה שיש כמה מילים שהאותיות לא כתובות בסדר הנכון.
התנצלתי והסברתי שאני דיסלקטית עם בעית קשב וריכוז קלה, שאפילו את זה היה לי ממש קשה לכתוב. הפעמים שקמתי ממקומי במהלך הכתיבה לא ניתנת לספירה.
היא הסבירה לי שזה לא נורא בכלל ואם העריכה הנכונה מי בכלל ישים לב?
והיא צדקה!
מאז אני לא מפסיקה לכתוב!

אז יש לי כמה שגיאות פה ושם זה אומר שאמנע מעצמי משהו שתמיד רציתי לעשות?
סך הכל רציתי לכתוב!
בעידודה של לין מנהלת הקבוצה המשכתי לכתוב ואני כותבת עד היום, בעידודה גם הבלוג הזה נפתח!
ובזכות השיחה הקטנה שלנו אז..לפני שנה ומשהו.. אני לא מפחדת לשחרר את מילותיי.
אני כותבת בלוג, מסקרת ספרים, כותבת סיפורים ברשתות החברתיות ואפילו שניים מסיפוריי הקצרים התפרסמו ויצאו לאור עם עוד כמה סיפורים קצרים..כן כן ממש ספרים מודפסים עם כריכה וכל זה.. (לספרים קוראים "כתוב באהבה" ו"כחול לבן" )


אז כן, אני דיסלקאית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
וכן יש לי גם בעית קשר וריכוז קלה, בנינו למי אין היום?

וקבלו עוד קטע.. זוכרים שסיפרתי שאני גם סוג של דיסלקטית בדיבור? אז כיום אני גם שדרנית ברדיו.. למרות ההיפוך של האותיות בדיבור.

הבנתי שאין דבר כזה מושלם!
לכל אחד יש מגבלות..ואם ניתן להם לעצור אותנו אז לא נתקדם לשום מקום! כי תמיד נמצא עוד מגבלה!

עד כאן להיום..
אוהבת אתכם המון המון המונים
עם או בלי אותיות בסדר הנכון!
אווה,
המקטרת בסטייל! 3> =]

נ.ב. קבלו תמונה שמסבירה את זה הכי טוב!!

מערבולת כתיבה

ערב טוב אנשים יפים..
או שזה הזמן להגיד לילה טוב?

מה זה משנה אם מבחינתי עכשיו בוקר ;-) (חיית לילה שכמותי :P)

הרבה זמן לא כתבתי כאן!

הנייד הלך לעולמו... כנל המחשב... ורוב הזמן אני בעבודה.

נכון שאלה הן הסיבות העיקריות אבל לא רק.

לאחרונה אני נמצאת במן מערבולת שנחתה עליי משום מקום.

כבר לא יודעת אם אני רוצה להתעסק במה שרציתי...

האם להמשיך במה שעסקתי..

וכ'ו וכ'ו...

בעקבות תגובות שקיבלתי על פוסט שכתבתי באחת הקבוצות בפייסבוק החלטתי להסביר קצת את עצמי:

בפוסט נכתב שאני מוותרת על הוצאת ספרים בגלל כל המריבות והסכסוכים שנהיו ב'עולם הכתיבה'.

לאחרונה נוצרה תחושה לא נעימה לגבי כל עולם הכתיבה ומצאתי את עצמי בשבועות האחרונים שואלת את עצמי "האם אני רוצה להיות חלק מזה?"

אז התשובה היא חד משמעית- לא!

אבל אני אוהבת לכתוב ולקטר ולשגע אנשים עם הסטטוסים והסיפורים הלא שיגרתיים שלי ואם אני לא רוצה לקחת חלק מעולם הכתיבה אז אני מוותרת גם על זה.

בסופ"ש האחרון חשבתי על כך רבות. ממש עשיתי טבלה דמיונית במוחי של "חיובי" ו"שלילי"

והגעתי למסקנה חדשה:

אני לא רוצה ולא מוכנה לוותר על מה שעושה לי טוב!

הבלוג הזה.. כל הקיטורים..הסיפורים..הסטטוסים.. הסיפורים בהמשכים שאני כותבת-כל זה חלק לא קטן ממני!

לקח לי הרבה זמן להבין ולהפנים שהכתיבה הוא חלק בלתי נפרד ממני!

האם אני מתכננת להוציא ספר? לא. לא בזמן הקרוב בכל אופן.

אני מפרסמת סיפורים בקבוצה בפייסבוק ובמקביל באתר ובאפליקציה wattpad.

אינ נהנת לכתוב ועוד יותר נהנת לדעת שנהנים לקרוא את סיפוריי.

אני מאוהבת בבלוג שלי ( למרות שלאחרונה אני כמעט ולא פה..) ולא מוכנה להפסיק לכתוב!

שאלו אותי באותו הפסוט האם אני מפחדת מתגובות שליליות והאם זה נובע מזה? אז לא! ממש לא!

כבר קיבלתי כמה וכמה תגובות שליליות על הכתיבה והסיפורים שלי.

חלקם היו תגובות שלקחתי לתשומת ליבי והיו גם כמה תגובות שרק השד יודע מה עבר על אותו אחד שהחליט לכתוב לי את מה שכתב, אבל בסדר... עבר ונסלח.

בסופו של דבר אני מחליטה איזו תגובה לקחת לתשומת ליבי ואיזו לא.

ממה אפשר ללמוד ומה אפשר להעביר על יד האוזן.

כמו שכבר כתבתי-אני לא מתכוונת להפסיק לכתוב וברור שאמשיך לפרסם את סיפוריי. זה לא משנה לי באיזה פורמט וצורה קוראים את מילותיי ומבחינתי מה שהכי חשוב זה שאני כותבת ואתם קוראים (ומקווה שגם נהנים..)

אני שמחה שהגעתי להחלטה הזאת. ואני שלמה איתה!

אמשיך לכתוב ולקטר כמה שרק אפשר ;-)

וכמובן לעשות רק מה שעושה לי טוב.

אל תדאגו.. אני לא מוותרת כאן על שום חלום שלי! נכון לעכשיו עדין לא גיבשתי לי חלום.. רוצה קצת מכל דבר אשפרי! ;-)

שיהיה לנו ערב/לילה מדהים ושקט!

ואל תשכחו.. תעשו רק מה שטוב לכם!

אוהבת המונים

אווה,

המקטרת בסטייל 3> =]

לסיפוריי באתר wattpad