הבטחתי סיקורים בקרוב והינה אני מבצעת!
האמת שבחודשיים האחרונים קראתי מעל 10 ספרים!
הרגשתי צורך לקרוא מבלי להעביר סיקור או ביקורת על הספר, קראתי סתם ככה בשביל הכייף שלי.
אבל יש ספרים שאין מה לעשות חייבים להעביר אותם לדורות הבאים.
טוב אולי קצת נסחפתי..אבל יש ספר שברגע שאתה מסיים לקרוא אתה צריך לקחת לעצמך כמה דקות של שקט כדיי שהספר יחלחל לך לתודעה ותבין את מה שהרגע קראת, ואחרי שהבנת אתה מרגיש צורך לשתף כל בן-אדם שני בחוויות הקריאה שלך.
תכירו את הספר "תעתוע אפל" מאת דנה מויסון.
יצא אור בשנת 2012
סך הכל 258 עמודים. לא ארוך ולא קצר בדיוק כמו שאני אוהבת.
נתקלתי בספר הזה לפני שנה בערך, באחת מהקבוצות בפייסבוק, ככה פתאום צץ לו פוסט על הספר.
ואמרתי לעצמי "איזה יופי, עוד סופרת כחול-לבן"
לא קראתי את התקציר, רק אמרו לי שהוא ספר מתח, שאני חייבת לקרוא אותו והוא ישאיר אותי בהלם.
גילוי נאות-אני שונאת שאומרים לי שאני חייבת חייבת חייבת לקרוא ספר כלשהו-קבלו קטע- אני לא חייבת!
אז ברגע שאומרים לי את זה אוטומטית הספר עובר לסוף הרשימה (טמטום מוחלט! אין לכם מושג עד כמה!)
את הסופרת דנה פגשתי לאחר מכן במפגש קבוצתי של כמה בנות מהפייסבוק והבטחתי לה שאגיע לספר שלה.\, אבל כרגע אני לא בקטע של מתח.
והינה חלפה לה כבר שנה ונפגשנו בכנס "רומנטיכאן"- כנס שכולו נועד לספרות הרומנטית בישראל.
אז אחרי אינספור המלצות רכשתי את הספר.
התחלתי לקרוא את הספר ביום שישי וסיימתי היום בבוקר (אם לא היתה לי עבודה באמצע או שעות שינה להשלים סביר להניח שהייתי מסיימת לפני).
יש קוראים שזמן הקריאה שלהם לא מוכיח האם הספר הוא טוב או לא.
אצלי זה כן!
ספר שאני לא מתחברת/אוהבת או סתם לא זורם לי- אני לא אסיים אותו גם אחרי חודש! (כמו למשל הספר "שרודר" שלקח לי כמעט חודשיים)
אז מה בעצם גרם לי להשאב לספר ולסיים אותו כל כך מהר?
קודם כל הספר כתוב בנקודת מבט שלישית- היא/הוא/הם/הן וכו'..
מישהו "מלמעלה" מספר את הסיפור. יש לי אהבה לא מוסברת לסגנון כתיבה כזה- מעטים מצליחים לגרום לקורא להתחבר לדמויות וכאן הסופרת הצליחה ובגדול!
אין דמות שלא רציתי לקרוא עליה!
עדין לא החלטתי מי הדמות הראשית (כנראה ששוטרת) אבל זה רק מעיד עד כמה שכל דמות היתה חשובה לא פחות מהשניה.
לכל דמות יש תפקיד חשוב.
כל משפט מוביל לאירוע אחר.
הקפיצות בין דמות לדמות לא סיבכו לאפילו זרמו.
אפילו פעם אחרת לא מצאתי את עצמי חוזרת לעמוד או לפסקה הקודמת כדיי להבין מי דיבר או עשה, כי לא היה צורך.
הסיפור נכתב בצורה פשוטה אבל..וזה אבל גדול (!) הוא לא פשוט בכלל!
כל מי שמכיר אותי יודע שאני קוראת כמה פרקים ראשונים של הספר, עוברת לפרק אחרון ואז אם הפרק האחרון משך אותי אני חוזרת לקרוא את המשך הספר בצורה הרגילה והמקורית.
גם כאן עשיתי את זה (בדיוק כמו בכל ספר מודפס..), הבנתי מה קרה, הבנתי איך כל התעלומה נפטרה והייתי בטוחה שאין לספר עוד מה לחדש לי. כל מה שחשבתי שהדמויות יעשו- הן באמת עשו.
המשכתי בכל זאת לקרוא את הספר ולהפתעתי הרבה כל כך טעיתי! ובגדול!
בחצי השני של הספר הכל התהפך ובכלל לא היה קשור למה שקראתי בסוף. ושוב מצאתי את עצמי מפעילה את הראש ומנסה להבין איך התפתחות העלילה שקראתי כרגע קשורה למה שקראתי בסוף הספר.
וזה- גבירותי ורבותי-בדיוק מה שאני אוהבת!
אם כבר ספר מתח אז לפחות להפעיל את הראש ולנסות להבין- האם פספתי משהו? מה עכשיו יקרה? האם המשפט המודגש הזה יתרום למשהו?
וכדיי שתבינו קצת יותר לעומק על מה אני מדברת ארחיב על הספר:
יש לנו את שרון- שוטרת במחלקת רציחות שכבר 3 שנים מנסה להבין מי רוצח בנות יפהפיות ומשחית את גופן. פלפלית ללא עצם בלשון או בגוף. משיגה את מה שרוצה ככה או ככה ומאוד קשה לסרב לה.
רוב- המנהל על שרון.
קלי- העורכת הראשית של עיתון "יופי פנימי" וגם היא בדיוק כמו שרון-משיגה כל מה שרק רוצה בדרכה שלה.
גלוריה-דומגנית על
ואנדי- צלם מתחיל שנשלח עם גלוריה לצלם קמפיין מיוחד במקום מרוחק.
הסיפור עצמו נע בין כל הדמיות כשרק בסוף הסיפור כל החלקים מתחברים ומבינים איך כל אחד קשור לשני.
כבר בפרק השני אתם תדעו מי הרוצח. הסופרת לא חששה לגלות את כל הקלפים.
הרדיפה אחר הרוצח בזמן שאתם כקוראים יודעים מי זה ושהוא נמצא במרחק של סך הכל כמה עמודים- זה עשה לי את כל הסיפור.
לעקוב אחרי 2 דמויות שרודפות אחת אחרי השניה בזמן שאתם יודעים את האמת זה כמו לראות סרט ולצעוק לטלויזיה "אל תלכי לשם מפגרת! את הולכת למות!"
גיליתי שזה כל הכייף! לדעת משהו שכביכול האחר (או במקרה הזה הדמות) לא יודע ולראות במו עיניך איך הכל מתחיל להתחבר.
הסופרת דנה עשתה זאת בצורה מדהימה!
בין הרדיפות ומקרי הרצח ישנו גם סיפור אהבה לא קטן. מצאתי את עצמי מחייכת מדי פעם ומקווה בדיוק כמו הדמיות-שמשהו יתפתח בניהם. הסיפור הקטן הזה היה חמוד ומבחינתי הוא היה "פיסת השקט" של הספר.
מודה שהייתי בטוחה שזה עוד ספר מתח שאדע מה קורה לאורך כל הספר והופתעתי לגלות שממש לא! זה רחוק ממה שחשבתי.
אמנם בהתחלה זה באמת היה ככה אבל מהחצי השני של הספר ועד סופו לא ניחשתי ולא ראיתי את השינוי בעלילה.
נהנתי מכל עמוד, פסקה, שורה ומילה מהספר.
ומחכה כבר לספר הבא של הסופרת!
ממליצה מכל הלב
ומי שקורא-אשמח לשמוע חוות דעת!
אגב...הסופרת הוציאה את הספר גם באנגלית- אז אם אתם קוראים באנגלית הלינק הבא בשבילכם:
אתר הבית של הספר-באנגלית
תקציר הספר:
עד כאן סיקורנו להיום
אוהבת המונים המונים
אווה
המקטרת הסטייל 3>
האמת שבחודשיים האחרונים קראתי מעל 10 ספרים!
הרגשתי צורך לקרוא מבלי להעביר סיקור או ביקורת על הספר, קראתי סתם ככה בשביל הכייף שלי.
אבל יש ספרים שאין מה לעשות חייבים להעביר אותם לדורות הבאים.
טוב אולי קצת נסחפתי..אבל יש ספר שברגע שאתה מסיים לקרוא אתה צריך לקחת לעצמך כמה דקות של שקט כדיי שהספר יחלחל לך לתודעה ותבין את מה שהרגע קראת, ואחרי שהבנת אתה מרגיש צורך לשתף כל בן-אדם שני בחוויות הקריאה שלך.
תכירו את הספר "תעתוע אפל" מאת דנה מויסון.
יצא אור בשנת 2012
סך הכל 258 עמודים. לא ארוך ולא קצר בדיוק כמו שאני אוהבת.
נתקלתי בספר הזה לפני שנה בערך, באחת מהקבוצות בפייסבוק, ככה פתאום צץ לו פוסט על הספר.
ואמרתי לעצמי "איזה יופי, עוד סופרת כחול-לבן"
לא קראתי את התקציר, רק אמרו לי שהוא ספר מתח, שאני חייבת לקרוא אותו והוא ישאיר אותי בהלם.
גילוי נאות-אני שונאת שאומרים לי שאני חייבת חייבת חייבת לקרוא ספר כלשהו-קבלו קטע- אני לא חייבת!
אז ברגע שאומרים לי את זה אוטומטית הספר עובר לסוף הרשימה (טמטום מוחלט! אין לכם מושג עד כמה!)
את הסופרת דנה פגשתי לאחר מכן במפגש קבוצתי של כמה בנות מהפייסבוק והבטחתי לה שאגיע לספר שלה.\, אבל כרגע אני לא בקטע של מתח.
והינה חלפה לה כבר שנה ונפגשנו בכנס "רומנטיכאן"- כנס שכולו נועד לספרות הרומנטית בישראל.
אז אחרי אינספור המלצות רכשתי את הספר.
התחלתי לקרוא את הספר ביום שישי וסיימתי היום בבוקר (אם לא היתה לי עבודה באמצע או שעות שינה להשלים סביר להניח שהייתי מסיימת לפני).
יש קוראים שזמן הקריאה שלהם לא מוכיח האם הספר הוא טוב או לא.
אצלי זה כן!
ספר שאני לא מתחברת/אוהבת או סתם לא זורם לי- אני לא אסיים אותו גם אחרי חודש! (כמו למשל הספר "שרודר" שלקח לי כמעט חודשיים)
אז מה בעצם גרם לי להשאב לספר ולסיים אותו כל כך מהר?
קודם כל הספר כתוב בנקודת מבט שלישית- היא/הוא/הם/הן וכו'..
מישהו "מלמעלה" מספר את הסיפור. יש לי אהבה לא מוסברת לסגנון כתיבה כזה- מעטים מצליחים לגרום לקורא להתחבר לדמויות וכאן הסופרת הצליחה ובגדול!
אין דמות שלא רציתי לקרוא עליה!
עדין לא החלטתי מי הדמות הראשית (כנראה ששוטרת) אבל זה רק מעיד עד כמה שכל דמות היתה חשובה לא פחות מהשניה.
לכל דמות יש תפקיד חשוב.
כל משפט מוביל לאירוע אחר.
הקפיצות בין דמות לדמות לא סיבכו לאפילו זרמו.
אפילו פעם אחרת לא מצאתי את עצמי חוזרת לעמוד או לפסקה הקודמת כדיי להבין מי דיבר או עשה, כי לא היה צורך.
הסיפור נכתב בצורה פשוטה אבל..וזה אבל גדול (!) הוא לא פשוט בכלל!
כל מי שמכיר אותי יודע שאני קוראת כמה פרקים ראשונים של הספר, עוברת לפרק אחרון ואז אם הפרק האחרון משך אותי אני חוזרת לקרוא את המשך הספר בצורה הרגילה והמקורית.
גם כאן עשיתי את זה (בדיוק כמו בכל ספר מודפס..), הבנתי מה קרה, הבנתי איך כל התעלומה נפטרה והייתי בטוחה שאין לספר עוד מה לחדש לי. כל מה שחשבתי שהדמויות יעשו- הן באמת עשו.
המשכתי בכל זאת לקרוא את הספר ולהפתעתי הרבה כל כך טעיתי! ובגדול!
בחצי השני של הספר הכל התהפך ובכלל לא היה קשור למה שקראתי בסוף. ושוב מצאתי את עצמי מפעילה את הראש ומנסה להבין איך התפתחות העלילה שקראתי כרגע קשורה למה שקראתי בסוף הספר.
וזה- גבירותי ורבותי-בדיוק מה שאני אוהבת!
אם כבר ספר מתח אז לפחות להפעיל את הראש ולנסות להבין- האם פספתי משהו? מה עכשיו יקרה? האם המשפט המודגש הזה יתרום למשהו?
וכדיי שתבינו קצת יותר לעומק על מה אני מדברת ארחיב על הספר:
יש לנו את שרון- שוטרת במחלקת רציחות שכבר 3 שנים מנסה להבין מי רוצח בנות יפהפיות ומשחית את גופן. פלפלית ללא עצם בלשון או בגוף. משיגה את מה שרוצה ככה או ככה ומאוד קשה לסרב לה.
רוב- המנהל על שרון.
קלי- העורכת הראשית של עיתון "יופי פנימי" וגם היא בדיוק כמו שרון-משיגה כל מה שרק רוצה בדרכה שלה.
גלוריה-דומגנית על
ואנדי- צלם מתחיל שנשלח עם גלוריה לצלם קמפיין מיוחד במקום מרוחק.
הסיפור עצמו נע בין כל הדמיות כשרק בסוף הסיפור כל החלקים מתחברים ומבינים איך כל אחד קשור לשני.
כבר בפרק השני אתם תדעו מי הרוצח. הסופרת לא חששה לגלות את כל הקלפים.
הרדיפה אחר הרוצח בזמן שאתם כקוראים יודעים מי זה ושהוא נמצא במרחק של סך הכל כמה עמודים- זה עשה לי את כל הסיפור.
לעקוב אחרי 2 דמויות שרודפות אחת אחרי השניה בזמן שאתם יודעים את האמת זה כמו לראות סרט ולצעוק לטלויזיה "אל תלכי לשם מפגרת! את הולכת למות!"
גיליתי שזה כל הכייף! לדעת משהו שכביכול האחר (או במקרה הזה הדמות) לא יודע ולראות במו עיניך איך הכל מתחיל להתחבר.
הסופרת דנה עשתה זאת בצורה מדהימה!
בין הרדיפות ומקרי הרצח ישנו גם סיפור אהבה לא קטן. מצאתי את עצמי מחייכת מדי פעם ומקווה בדיוק כמו הדמיות-שמשהו יתפתח בניהם. הסיפור הקטן הזה היה חמוד ומבחינתי הוא היה "פיסת השקט" של הספר.
מודה שהייתי בטוחה שזה עוד ספר מתח שאדע מה קורה לאורך כל הספר והופתעתי לגלות שממש לא! זה רחוק ממה שחשבתי.
אמנם בהתחלה זה באמת היה ככה אבל מהחצי השני של הספר ועד סופו לא ניחשתי ולא ראיתי את השינוי בעלילה.
נהנתי מכל עמוד, פסקה, שורה ומילה מהספר.
ומחכה כבר לספר הבא של הסופרת!
ממליצה מכל הלב
ומי שקורא-אשמח לשמוע חוות דעת!
אגב...הסופרת הוציאה את הספר גם באנגלית- אז אם אתם קוראים באנגלית הלינק הבא בשבילכם:
אתר הבית של הספר-באנגלית
תקציר הספר:
במשך שלוש שנים איש לא הצליח לעצור את הרוצח הסדרתי שקורבנותיו היו נערות יפהפיות שמראן הושחת לפני מותן. שרון, בלשית מחוספסת ממחלק הרצח של ניו-יורק, שמה לה למטרה לתפוס את הרוצח החמקמק בכל מחיר. בחיפושיה היא מגיעה עד לצמרת עולם הזוהר, ובדרך מעוררת את זעמה של עורכת מגזין אופנה נחשב. היא מגלה שהסוד לפתרון התעלומה טמון אצל דוגמנית-על, שאינה מודעת לסכנה האורבת לה. האם שרון תספיק להרכיב את כל חלקי הפאזל בזמן ולהציל את הקורבן הבא?
"תעתוע אפל" הוא סיפור על שלוש נשים חזקות: דוגמנית בינלאומית, אשת עסקים מצליחה שמסתירה סוד אפל ובלשית עקשנית.. במהלך מרדף חוצה גבולות אחר האמת, נחשפות פניה המכוערות של הנקמה, אך גם נרקמים קשרי אהבה מפתיעים. עברן של הגיבורות נשזר בשרשרת הרציחות ומוביל לסופו המפתיע של הספר.
לרכישה בעברית:
נ.ב. אני ילדה פחדנית ובגלל זה אני לא רואה סרטי אימה...
אין מקום בבית שלי שאין בו מראה! רק אומרת!!
(תקראו את הספר ותבינו לבד..)
אוהבת המונים המונים
אווה
המקטרת הסטייל 3>
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה