אביב עמדה בתחנת האוטובוס מייחלת שהאוטובוס כבר יגיע, גם מונית או אפילו חמור יתקבלו בברכה, העיקר שיגאלו אותה מהחום הנוראי של אמצע אוגוסט.
הרכב התקלקל והיא חייבת להשתמש בתחבורה ציבורית, שנים שלא נסעה באוטובוס או מונית, היא כבר שכחה מה זה להיות תלויה באחר, להדחק עם המוני הנוסעים בכלי שאמור להיות מספיק גדול כדיי להכיל את כולם, לשבת על ידי אנשים אקראיים שיש מצב לא קטן שיפתחו איתה בשיחה שלא באמת תעניין אותה.
האוטובוס הגיע, הללויה!
הקו שאמור לקחת אותה מפתח תקווה לתל אביב. היא תכננה ללכת לאחת החנויות במיוחד בשביל לקנות לביתה את המתנה המושלמת ליום הולדתה השלישי שיחול בעוד יומיים.
האוטובוס היה עמוס, המזגן עשה טובה שהוציא אוויר כלשהו מעל הנוסעים וככל שהמשיכו לנסוע הנוסעים רק יצטופפו יותר ויותר.
היא עלתה בתחנה לפני האחרונה, אישה עטופה בבדים שחורים ורעלה לבנה, מאופרת ומחייכת אך בליבה חוששת.
היא ידעה בדיוק מתי לעלות ואיפה כביכול לרדת. היא התפללה לאל שהאוטובוס יהיה עמוס כמו שהיה אתמול ושלשום כשנסעה בקו הזה שוב ושוב ואכן צדקה.
מתפתלת בין האנשים ומפלסת לעצמה את הדרך כשבטן תפוחה ולא קטנה הולכת לפניה. פינו לה את הדרך, הרי אישה הרה בחודשים מתקדמים אז ישר מתחשבים.
סוף סוף האיש הזקן ירד בתחנה ואביב תפסה את מקומו. היא התמקמה על הכסא ונפנפה בידה מול פניה כאשר אותה אישה נעמדה לידה. היא ניסתה להתעלם, לא רוצה לפנות את הכסא אך אפשר לתת לאישה עם בטן ענקית לעמוד כשהיא עצמה יושבת?
היא קמה באנחה שקטה "בואי שבי כאן" הציעה את מקומה
"תודה" האישה החזירה לה במבטא כבד.
אביב נדחקה לשאר הנוסעים שעומדים והתפללה שכבר תגיע ליעדה אך במקום זאת היא הגיעה למקום אחר.
אביב הסתכלה סביב ולא הבינה היכן היא,
לפני דקה פינתה לאישה עם בטן גדולה את מקומה באוטובוס ודקה לאחר מכן היא מוצאת את עצמה בתוך חור לבן ולא מוגדר.
בגדיה נעלמו ובמקומם בדים לבנים ורכים עוטפים אותה. היא מסתכלת סביב ולא מבינה, האם היא נרדמה באוטובוס?
"היי" קול נערי מקפיץ אותה, היא הסתובבה וראתה נער בן 16 ואלי קצת פחות
"היי" החזירה וחזרה להסתכל סביב "איפה אנחנו?" שאלה
"לא יודע, אבל נראה מקום מגניב" אמר ומשך את כתפיו
"מה אתה עושה פה בכלל? אין לך בית ספר להיות בו?" שאלה
"הייתי בדרך לשם"
"על האוטובוס?" שאלה, חוששת שמתחילה להבין מה קרה
"יאפ"
ככל שהדקות עברו עוד ועוד אנשים הצטרפו עליהם, שואלים, המומים ובעיקר מפוחדים.
"אני בטוח חולמת..עוד קצת ואתעורר" היא מלמלה לעצמה, עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב, מקווה בכל ליבה שאכן חלמה אך שוב התאכזבה.
"שלום לכם" בחורה עם חיוך מלאכי קידמה את פניהם והחלה לספור אותם, "עוד שני אנשים ונתחיל"
"נתחיל מה?" אביב שאלה אך ללא מענה
"אני חושבת שיש כאן טעות, אני לא אמורה להיות פה" זעקה, "נו תעשה משהו" פנתה לנער וגם הוא לא ענה רק התיישב על הרצפה הלבנה וחיבק את ברכיו אליו.
עוד שני אנשים הצטרפו ל"חגיגה"
הבחורה עם החיוך המלאכי ניגשה לשתי דלתות גדולות ולבנות שהיו מאחוריה ופתחה אותם לרחבה.
אור קלוש ולבן עטף אותם ממש כמו הילה עדינה
"לאן אנחנו?" שאר הנער והחזיק את ידה של אביב, פחד ניכר בעיניו.
"ברוכים הבאים לגן עדן" היא ברכה אותם עם חיוך קטן
בזמן שלמטה הגיהנום רק התחיל.
דקה לאחר שהאישה התיישבה במקומה של אביב היא לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ולחצה על הכפתור שהסתתר בבטנה התפוחה.
בבטן לא גדל תינוק אלא הסתתר מטען חבלה,
חלקי גופות, רסיסי זכוכיות, שלוליות של דם.
צרחות, צעקות, צעדי ריצה של אנשים מפוחדים.
הנער לא הגיע לבית הספר
האוטובוס כבר לא יגיע לתחנה האחרונה,
ואביב, אביב כבר לא תהיה אביב.
*****
לזכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
יהיה זכרם ברוך.
הרכב התקלקל והיא חייבת להשתמש בתחבורה ציבורית, שנים שלא נסעה באוטובוס או מונית, היא כבר שכחה מה זה להיות תלויה באחר, להדחק עם המוני הנוסעים בכלי שאמור להיות מספיק גדול כדיי להכיל את כולם, לשבת על ידי אנשים אקראיים שיש מצב לא קטן שיפתחו איתה בשיחה שלא באמת תעניין אותה.
האוטובוס הגיע, הללויה!
הקו שאמור לקחת אותה מפתח תקווה לתל אביב. היא תכננה ללכת לאחת החנויות במיוחד בשביל לקנות לביתה את המתנה המושלמת ליום הולדתה השלישי שיחול בעוד יומיים.
האוטובוס היה עמוס, המזגן עשה טובה שהוציא אוויר כלשהו מעל הנוסעים וככל שהמשיכו לנסוע הנוסעים רק יצטופפו יותר ויותר.
היא עלתה בתחנה לפני האחרונה, אישה עטופה בבדים שחורים ורעלה לבנה, מאופרת ומחייכת אך בליבה חוששת.
היא ידעה בדיוק מתי לעלות ואיפה כביכול לרדת. היא התפללה לאל שהאוטובוס יהיה עמוס כמו שהיה אתמול ושלשום כשנסעה בקו הזה שוב ושוב ואכן צדקה.
מתפתלת בין האנשים ומפלסת לעצמה את הדרך כשבטן תפוחה ולא קטנה הולכת לפניה. פינו לה את הדרך, הרי אישה הרה בחודשים מתקדמים אז ישר מתחשבים.
סוף סוף האיש הזקן ירד בתחנה ואביב תפסה את מקומו. היא התמקמה על הכסא ונפנפה בידה מול פניה כאשר אותה אישה נעמדה לידה. היא ניסתה להתעלם, לא רוצה לפנות את הכסא אך אפשר לתת לאישה עם בטן ענקית לעמוד כשהיא עצמה יושבת?
היא קמה באנחה שקטה "בואי שבי כאן" הציעה את מקומה
"תודה" האישה החזירה לה במבטא כבד.
אביב נדחקה לשאר הנוסעים שעומדים והתפללה שכבר תגיע ליעדה אך במקום זאת היא הגיעה למקום אחר.
אביב הסתכלה סביב ולא הבינה היכן היא,
לפני דקה פינתה לאישה עם בטן גדולה את מקומה באוטובוס ודקה לאחר מכן היא מוצאת את עצמה בתוך חור לבן ולא מוגדר.
בגדיה נעלמו ובמקומם בדים לבנים ורכים עוטפים אותה. היא מסתכלת סביב ולא מבינה, האם היא נרדמה באוטובוס?
"היי" קול נערי מקפיץ אותה, היא הסתובבה וראתה נער בן 16 ואלי קצת פחות
"היי" החזירה וחזרה להסתכל סביב "איפה אנחנו?" שאלה
"לא יודע, אבל נראה מקום מגניב" אמר ומשך את כתפיו
"מה אתה עושה פה בכלל? אין לך בית ספר להיות בו?" שאלה
"הייתי בדרך לשם"
"על האוטובוס?" שאלה, חוששת שמתחילה להבין מה קרה
"יאפ"
ככל שהדקות עברו עוד ועוד אנשים הצטרפו עליהם, שואלים, המומים ובעיקר מפוחדים.
"אני בטוח חולמת..עוד קצת ואתעורר" היא מלמלה לעצמה, עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב, מקווה בכל ליבה שאכן חלמה אך שוב התאכזבה.
זהו לא חלום, זהו המציאות החדשה.
"שלום לכם" בחורה עם חיוך מלאכי קידמה את פניהם והחלה לספור אותם, "עוד שני אנשים ונתחיל"
"נתחיל מה?" אביב שאלה אך ללא מענה
"אני חושבת שיש כאן טעות, אני לא אמורה להיות פה" זעקה, "נו תעשה משהו" פנתה לנער וגם הוא לא ענה רק התיישב על הרצפה הלבנה וחיבק את ברכיו אליו.
עוד שני אנשים הצטרפו ל"חגיגה"
הבחורה עם החיוך המלאכי ניגשה לשתי דלתות גדולות ולבנות שהיו מאחוריה ופתחה אותם לרחבה.
אור קלוש ולבן עטף אותם ממש כמו הילה עדינה
"לאן אנחנו?" שאר הנער והחזיק את ידה של אביב, פחד ניכר בעיניו.
"ברוכים הבאים לגן עדן" היא ברכה אותם עם חיוך קטן
בזמן שלמטה הגיהנום רק התחיל.
דקה לאחר שהאישה התיישבה במקומה של אביב היא לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ולחצה על הכפתור שהסתתר בבטנה התפוחה.
בבטן לא גדל תינוק אלא הסתתר מטען חבלה,
חלקי גופות, רסיסי זכוכיות, שלוליות של דם.
צרחות, צעקות, צעדי ריצה של אנשים מפוחדים.
הנער לא הגיע לבית הספר
האוטובוס כבר לא יגיע לתחנה האחרונה,
ואביב, אביב כבר לא תהיה אביב.
*****
לזכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
יהיה זכרם ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה