רעש טיפות הגשם מעיר אותי, עד שסוף סוף הצלחתי להירדם.
הכאב לא עובר אפילו לא לשנייה,
אני מרגישה כאילו מנסרים לי את הראש לאט לאט
כאילו אלפי עכברים מכרסמים לי אותו
כאילו חובטים בראשי עם אלה מברזל שוב ושוב ושוב
ככה כואב לי.
עוד יום עם מגרנה, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
אני מתיישבת על המיטה ולוגמת את הטיפות מים האחרונות שנשארו בתחתית הכוס ומביטה על השידה, סימן עגול רטוב שהכוס השאיר ולידו מונחת טבעת עם 3 יהלומים במרכזה, יהלום גדול באמצע ו2 יהלומים קטנים משני צדדיו.
הטבעת נחה שם כבר כמה חודשים,
נכון שאני עזבתי,
ונכון שזאת הייתה טעות,
ונכון שאני מתגעגעת ולפעמים חולמת עליך,
אבל מה היה קורה אילו הייתי נשארת? סופגת עוד עלבונות?
עוד שתיקות?
עוד טיפולים?
עוד תרופות?
"את הכל בשבילי" אמרת לי לפני שהתחתנו "אני יגן עליך מהכל" הצהרת בלב שלם.
היינו מאושרים, אהבנו אחד את השנייה בכל ליבנו והתחתנו.
מאז הכל התחיל להתפרק לאט לאט.
"למה סיפרת להם?" התעצבנתי עליך
"הם המשפחה שלי" ניסית להגן
"אבל מה איתי? מה עם הפרטיות שלי? זאת הבעיה שלי!" צעקתי בחזרה
"הבעיה שלנו!" החזרת לי "זאת הבעיה שלנו לא שלך! אני רוצה ילדים ואני רוצה אותם ממך!" הצהרת
"אני הזהרתי אותך" לחשתי "הייתי כנה עוד מהיום הראשון שהכרנו, הייתי פתוחה וגיליתי לך שיש לי בעיות, הודעתי לך שזה לא יהיה קל!" מלמלתי לכיוונך או שבעצם לעצמי,
"הייתי מוכן אז ואני עדין מוכן לזה" עמדת על שלך ולא הרפת
"אז למה סיפרת?" אמרתי בקול חנוק מדמעות
"אל תבכי,בבקשה אל.." התחננת בקול שקט "אעשה הכל כדיי שלא תבכי" אמרת ונישקת לשפתיי.
מאותו היום אנחנו מנסים כמעט כל יום אבל האכזבות מיום ליום יותר ויותר קשות
אז עברנו לטיפולים.
"עוד יהיו לכם ילדים" הסבתא אמרה
"אתם עושים דברים לא נכונים" האמא העירה
"בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון אבל הבקרוב נראה כל כך רחוק והדרך לשם רק מתישה אותנו.
"יש לה בעיה! איתו הכל בסדר" שמעתי את אבא שלך אומר בסלון. הוריך חשבו שאני ישנה אבל שמעתי הכל
"תן להם זמן, זה עוד יגיע" האמא ניסתה ליפות את המצב אבל לא כל כך הצליחה.
"כבר 3 שנים עברו.." הוא הזכיר וליבי התכווץ מכאב.
זאת הבעיה שלי! הם צודקים, אני מונעת ממנו את זה!
כבר 3 שנים מאז שהתחתנו, אלפי ניסיונות וכלום, טיפולים ללא הפסקה ורק אכזבה,
עוד רופא, עוד מומחה, עוד תפילה, עוד זריקה, עוד תרופה
עצבים, כעסים, חיוך מריר מבחוץ אבל מפנים? הייאוש מתגבש ומתנחל.
"זה לא הולך" אני אומרת באמצע ריב "אני לא מסוגלת יותר!"
"על מה את מדברת" אתה שואל בכעס ואני שותקת ומשפילה את עיני.
"על מה את מדברת?" אתה מרים את קולך עוד יותר
"אין לך מושג מה עובר עליי" אני לוחשת בעצב ודמעה אחת נופלת על הלחי וממשיכה "אני לא מסוגלת יותר, הכדורים רק מנפחים אותי אני כבר לא מזהה את הגוף שלי! אני רק עצבנית יותר, כועסת יותר, אנחנו רק רבים בזמן האחרון" אני משתתקת לרגע מביטה בך ודמעה זולגת מעיניך אבל אני בכל זאת ממשיכה לדבר "מתי בפעם האחרונה אמרנו אחד לשנייה עד כמה שאנחנו אוהבים אחת את השני? מתי בפעם האחרונה חייכנו סתם ככה? מתי בפעם האחרונה הרגשנו מאושרים? מתי בפעם האחרונה שכבנו כי רצינו ולא כמו רובוטים למטרה אחרת? אני לא מסוגלת יותר!
ההורים לא מרפים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב אבל האזכבה רק מבקרת אותנו, הייאוש לא מניח לנו
אני לא מסוגלת יותר!" אני אומרת בכעס ובעצב.
"זאת הבעיה שלי!" אני קובעת. שוב.
"שלנו" אתה מתקן
."אתה לא צריך לסבול מזה" אני לוחשת, אני מוציאה מהארון את המזוודה שכבר ארזתי, אתה מביט בי במזוודה ושוב בי ולא מבין "מה את עושה?" אתה שואל בקול שקט וחנוק.
"אני עוזבת" אני לוחשת "לא מסוגלת יותר! בבקשה תבין אותי!"
"אל תעזבי" אתה אומר בקול מתחנן "בבקשה, נעזוב את זה, מי צריך בכלל ילדים? יש לי אותך!" אתה קובע ומנסה שוב "בבקשה אל תעזבי"
"כבר החלטתי" אני אומרת בקול הכי יציב שאני יכולה "זה עדיף בשביל שנינו"
אני נושקת לך על השפתיים ומתענגת לכמה שניות משפתיך הרכות יודעת שעוד אתגעגע אליהם ויוצאת מהדירה כשהמזוודה בידי.
מאז אותו היום המגרנות רק מחריפות, אני לא באמת שמחה, לא באמת מאושרת,
רק מתגעגעת בלי סוף.
"היי" אתה לוחש לי באוזן, מנגב דמעה שמנסה להימלט מצד העין ושוכב לידי במיטה
"אני כאן" אתה לוחש ומלטף את הלחי "לא הלכתי לשום מקום" אתה אומר ומנשק את שפתיי
אני עוצמת את עיניי ומנסה להרגיש אותך.
רעש טיפות הגשם מעיר אותי, אני מתעוררת ואתה נעלם "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לאוויר.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם
עוד יום עובר, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
*******
קטע ישן שנכתב לפני שנה בערך...
אל תדאגו הכל בסדר איתי!
לא נכתב עליי בכל אופן =]
הכאב לא עובר אפילו לא לשנייה,
אני מרגישה כאילו מנסרים לי את הראש לאט לאט
כאילו אלפי עכברים מכרסמים לי אותו
כאילו חובטים בראשי עם אלה מברזל שוב ושוב ושוב
ככה כואב לי.
עוד יום עם מגרנה, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
אני מתיישבת על המיטה ולוגמת את הטיפות מים האחרונות שנשארו בתחתית הכוס ומביטה על השידה, סימן עגול רטוב שהכוס השאיר ולידו מונחת טבעת עם 3 יהלומים במרכזה, יהלום גדול באמצע ו2 יהלומים קטנים משני צדדיו.
הטבעת נחה שם כבר כמה חודשים,
נכון שאני עזבתי,
ונכון שזאת הייתה טעות,
ונכון שאני מתגעגעת ולפעמים חולמת עליך,
אבל מה היה קורה אילו הייתי נשארת? סופגת עוד עלבונות?
עוד שתיקות?
עוד טיפולים?
עוד תרופות?
"את הכל בשבילי" אמרת לי לפני שהתחתנו "אני יגן עליך מהכל" הצהרת בלב שלם.
היינו מאושרים, אהבנו אחד את השנייה בכל ליבנו והתחתנו.
מאז הכל התחיל להתפרק לאט לאט.
"למה סיפרת להם?" התעצבנתי עליך
"הם המשפחה שלי" ניסית להגן
"אבל מה איתי? מה עם הפרטיות שלי? זאת הבעיה שלי!" צעקתי בחזרה
"הבעיה שלנו!" החזרת לי "זאת הבעיה שלנו לא שלך! אני רוצה ילדים ואני רוצה אותם ממך!" הצהרת
"אני הזהרתי אותך" לחשתי "הייתי כנה עוד מהיום הראשון שהכרנו, הייתי פתוחה וגיליתי לך שיש לי בעיות, הודעתי לך שזה לא יהיה קל!" מלמלתי לכיוונך או שבעצם לעצמי,
"הייתי מוכן אז ואני עדין מוכן לזה" עמדת על שלך ולא הרפת
"אז למה סיפרת?" אמרתי בקול חנוק מדמעות
"אל תבכי,בבקשה אל.." התחננת בקול שקט "אעשה הכל כדיי שלא תבכי" אמרת ונישקת לשפתיי.
מאותו היום אנחנו מנסים כמעט כל יום אבל האכזבות מיום ליום יותר ויותר קשות
אז עברנו לטיפולים.
"עוד יהיו לכם ילדים" הסבתא אמרה
"אתם עושים דברים לא נכונים" האמא העירה
"בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון אבל הבקרוב נראה כל כך רחוק והדרך לשם רק מתישה אותנו.
"יש לה בעיה! איתו הכל בסדר" שמעתי את אבא שלך אומר בסלון. הוריך חשבו שאני ישנה אבל שמעתי הכל
"תן להם זמן, זה עוד יגיע" האמא ניסתה ליפות את המצב אבל לא כל כך הצליחה.
"כבר 3 שנים עברו.." הוא הזכיר וליבי התכווץ מכאב.
זאת הבעיה שלי! הם צודקים, אני מונעת ממנו את זה!
כבר 3 שנים מאז שהתחתנו, אלפי ניסיונות וכלום, טיפולים ללא הפסקה ורק אכזבה,
עוד רופא, עוד מומחה, עוד תפילה, עוד זריקה, עוד תרופה
עצבים, כעסים, חיוך מריר מבחוץ אבל מפנים? הייאוש מתגבש ומתנחל.
"זה לא הולך" אני אומרת באמצע ריב "אני לא מסוגלת יותר!"
"על מה את מדברת" אתה שואל בכעס ואני שותקת ומשפילה את עיני.
"על מה את מדברת?" אתה מרים את קולך עוד יותר
"אין לך מושג מה עובר עליי" אני לוחשת בעצב ודמעה אחת נופלת על הלחי וממשיכה "אני לא מסוגלת יותר, הכדורים רק מנפחים אותי אני כבר לא מזהה את הגוף שלי! אני רק עצבנית יותר, כועסת יותר, אנחנו רק רבים בזמן האחרון" אני משתתקת לרגע מביטה בך ודמעה זולגת מעיניך אבל אני בכל זאת ממשיכה לדבר "מתי בפעם האחרונה אמרנו אחד לשנייה עד כמה שאנחנו אוהבים אחת את השני? מתי בפעם האחרונה חייכנו סתם ככה? מתי בפעם האחרונה הרגשנו מאושרים? מתי בפעם האחרונה שכבנו כי רצינו ולא כמו רובוטים למטרה אחרת? אני לא מסוגלת יותר!
ההורים לא מרפים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב אבל האזכבה רק מבקרת אותנו, הייאוש לא מניח לנו
אני לא מסוגלת יותר!" אני אומרת בכעס ובעצב.
"זאת הבעיה שלי!" אני קובעת. שוב.
"שלנו" אתה מתקן
."אתה לא צריך לסבול מזה" אני לוחשת, אני מוציאה מהארון את המזוודה שכבר ארזתי, אתה מביט בי במזוודה ושוב בי ולא מבין "מה את עושה?" אתה שואל בקול שקט וחנוק.
"אני עוזבת" אני לוחשת "לא מסוגלת יותר! בבקשה תבין אותי!"
"אל תעזבי" אתה אומר בקול מתחנן "בבקשה, נעזוב את זה, מי צריך בכלל ילדים? יש לי אותך!" אתה קובע ומנסה שוב "בבקשה אל תעזבי"
"כבר החלטתי" אני אומרת בקול הכי יציב שאני יכולה "זה עדיף בשביל שנינו"
אני נושקת לך על השפתיים ומתענגת לכמה שניות משפתיך הרכות יודעת שעוד אתגעגע אליהם ויוצאת מהדירה כשהמזוודה בידי.
מאז אותו היום המגרנות רק מחריפות, אני לא באמת שמחה, לא באמת מאושרת,
רק מתגעגעת בלי סוף.
"היי" אתה לוחש לי באוזן, מנגב דמעה שמנסה להימלט מצד העין ושוכב לידי במיטה
"אני כאן" אתה לוחש ומלטף את הלחי "לא הלכתי לשום מקום" אתה אומר ומנשק את שפתיי
אני עוצמת את עיניי ומנסה להרגיש אותך.
רעש טיפות הגשם מעיר אותי, אני מתעוררת ואתה נעלם "אני אוהבת אותך" אני לוחשת לאוויר.
עד שסוף סוף הצלחתי להירדם
עוד יום עובר, או לילה, אני לא בטוחה.
השמיים צבועים באפור בדיוק כמו הנשמה שלי. הכל אפור ועצוב ואפור.
*******
קטע ישן שנכתב לפני שנה בערך...
אל תדאגו הכל בסדר איתי!
לא נכתב עליי בכל אופן =]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה