אני יוצאת עם חייל.
לא כזה שהולך ב8 לבסיס וחוזר ב14:00 (לא מזלזלת בהם, חס וחלילה..)
אלא כזה שרואים פעם בשבועיים אחרי שסוגר עוד שבת,
כזה שמשרת איי שם בצפון או בדרום ולא משנה כמה פעמים יסביר לי איפה בדיוק אני עדין אטעה ואשאל שוב "איפה?".
כזה שמקבל רק 1000 שקל על חודש של קריעת תחת.
כן כזה.
כשאנשים שומעים שחבר שלי חייל הם ישר מעקמים פרצוף. "איך אפשר כשהוא סוגר כל כך הרבה?"
"מתי את בכלל רואה אותו?"
"ואם הוא ימצא לעצמו חיילת אחרת?"
"אני בחיים לא הייתי מסוגלת!"
ויש כאלה שמחזקים ואומרים "כל הכבוד שלא עזבת אותו בגלל הצבא".
ואני שואלת למה לעזאזל הייתי צריכה לעזוב את האדם שאני אוהבת רק בגלל שהוא התגייס?
שמעתי לא מעט סיפורים על ההיא שלא יכלה וזרקה, על ההיא שעזבה בגלל היציאות, על ההיא שרצתה יותר אבל הוא חייל.
אז תנו לי להסביר לכם..לאלו שלא יודעים מה זה בדיוק לצאת עם חייל:
לצאת עם חייל זה לראות אותו פעם בשבועיים.
זה לתכן דברים מיליון דברים ולהצליח להוציא לפועל רק אחד וגם זה ביום חמישי או מוצאי שבת.
לצאת עם חייל זה לקבל כל יום ראשון הודעת אס-אם-אס "הגעתי לבסיס", לשחרר אוויר ולנשום כראוי,
זה לדבר פעם ביום במקרה הטוב וגם זה לכמה דקות כי הוא צריך לזוז.
זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו, להתפלל לכל אל אפשרי ולחייך חיוך ענקי כשאת סוף סוף שומעת את קולו.
לצאת עם חייל זה לאפות כל מיני דברים ולהכפיל את הכמות כי הוא אמור לחזור השבוע ואת רוצה לפנק אותו קצת,
זה לשמוע עד כמה שהאוכל בבסיס לא משהו ולהתבאס שאת לא שם לבשל לו.
זה לצמצם יציאות,
ולפעמים להוציא את הארנק ולשלם על שניכם כי הוא חייל.
לצאת עם חייל זה לשמוע על עוד תקיפה של חייל ולקוות שזה לא חבר שלך ובו זמנית להצטער ולהזדהות עם הבת זוג של אותו החייל.
זה להתקשר אליו ישר אחרי הידיעה, לאכול תסביכים שזה בטוח הוא כי הוא כבר 3 שעות לא עונה לך ואז להיזכר שלמפקד שלו יש את המספר שלך ובטוח שב3 שעות הללו אם חס וחלילה היה קורה משהו היו כבר מספרים לך, להירגע ולצחוק על עצמך במשך יומיים כי היית בטוחה שזה הוא.
זה לשמוע על עוד חייל שנהרג ולדמיין מה היה קורה אילו זה היה הוא.
לצאת עם חייל זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו,
זה לשמוע שזרקו עליהם בקבוקי תבערה, לקלל בלב ולשמוח שאף אחד לא נפגע!
זה להוריד מחייך כמה שנים בגלל עוד גל פיגועים.
זה לדאוג לא רק לו אלא גם לכל הצוות שלו!
זה לדאוג 24/7!
לצאת עם חייל זה לראות חיילים אחרים ולהעריץ אותם כי גם חבר שלך כזה.
זה לשמוע אותו קורא למישהי אחרת "מאמי" ולדעת שהוא מדבר על הנשק שלו,
זה לשמוע אותו אומר שה"חיים שלו" הגיע ולדעת שהוא מתכוון לרכב הצבאי שהוא נוהג בו.
זה לשמוע סיפורים בקודים כי אסור לו לשתף אותך בכל הפרטים ועדין להגיד שהבנת הכל למרות שאין לך מושג על מה הוא מדבר.
זה לשאול בפעם האלף איפה לעזאזל הבסיס שלו בדיוק ואז הוא מסביר לך שזה מאוד פשוט: "את לוקחת קו כזה וכזה ואז יורדת בצומת ההיא, עוברת מחסום, לוקחת עוד אוטובוס, יורדת במקום אחר, הולכת קצת וזהו.. לא כזה מסובך"
ובעצם כל מה ששמעת זה ג'יבריש ובכלל לא ידעת שיש כל כך הרבה קווים ואוטובוסים.
לצאת עם חייל זה לשמוע דפיקות בדלת ולראות אותו פתאום ככה באמצע היום עומד בפתח הדלת עם התיק והנשק, לקפוץ עליו מרוב התרגשות ולקבל מכה מהנשק.
זה לגרום ללב להתפוצץ מרוב געגוע ולספור את הימים עד הסופ"ש הקרוב.
לצאת עם חייל זה להבין את הקלישאה "אהבה חזקה שורדת את הכל"
זה לצאת במשך 3 שנים ועדין להרגיש את הפרפרים הקטנים האלה מרוב ציפייה לראותו,
זה להודות על השעות הבודדות ביחד ולהתבאס כי מחר הוא חוזר לבסיס,
זה להעריך כל דבר קטן,
זה להגיד מיליון פעמים "אני אוהבת אותך" כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כשלא מתראים כל יום.,
זה לנשק מליון ואחד פעמים ולנסות לכפר על השעות שלא הייתם ביחד.
לצאת עם חייל זה קשה!!! אבל אם אוהבים מישהו לא צריך לוותר על זה רק כי זה קשה.
בכל מערכת יחסים יש קושי מסוים.
זה לדעת שהחיים האמיתיים לא כאלה תותים אבל לדעת שאם שרדתם את השירות שלו, דברים אחרים קטנים עליכם!
לצאת עם חייל זה לתכנן את החתונה שלכם מיום חמישי ליום חמישי.
זה להבין שאי אפשר לקבל הכל,
זה לא לאכול במסעדות הכי יקרות ולהתענג על השווארמה שבעיר, כי מה רע בזה?
זה להעריך כל פרח ומכתב שאת מקבלת ממנו כי הוא חייל וזה כל מה שיש לו.
זה לאהוב בצורה הכי פשוטה שיש!
לצאת עם חייל זה קושי מעורבב בגאווה והכי ישראלי שיש!
אז לכל אותם ששומעים שאני מתחתנת בעוד מספר שבועות עם חייל שעדין בסדיר שלו ומעקמים פרצוף:
תעשו לי טובה ותחסכו ממני את כל הקשקושים של "את לא יודעת מה זה להיות עם חייל"
כי אני כן!
אני עושה את זה כבר שנתיים שלמות
ועדיין בוחרת בדרך הזו,
בגאווה ובאהבה גדולה!
ארוסתו של חייל.
לא כזה שהולך ב8 לבסיס וחוזר ב14:00 (לא מזלזלת בהם, חס וחלילה..)
אלא כזה שרואים פעם בשבועיים אחרי שסוגר עוד שבת,
כזה שמשרת איי שם בצפון או בדרום ולא משנה כמה פעמים יסביר לי איפה בדיוק אני עדין אטעה ואשאל שוב "איפה?".
כזה שמקבל רק 1000 שקל על חודש של קריעת תחת.
כן כזה.
כשאנשים שומעים שחבר שלי חייל הם ישר מעקמים פרצוף. "איך אפשר כשהוא סוגר כל כך הרבה?"
"מתי את בכלל רואה אותו?"
"ואם הוא ימצא לעצמו חיילת אחרת?"
"אני בחיים לא הייתי מסוגלת!"
ויש כאלה שמחזקים ואומרים "כל הכבוד שלא עזבת אותו בגלל הצבא".
ואני שואלת למה לעזאזל הייתי צריכה לעזוב את האדם שאני אוהבת רק בגלל שהוא התגייס?
שמעתי לא מעט סיפורים על ההיא שלא יכלה וזרקה, על ההיא שעזבה בגלל היציאות, על ההיא שרצתה יותר אבל הוא חייל.
אז תנו לי להסביר לכם..לאלו שלא יודעים מה זה בדיוק לצאת עם חייל:
לצאת עם חייל זה לראות אותו פעם בשבועיים.
זה לתכן דברים מיליון דברים ולהצליח להוציא לפועל רק אחד וגם זה ביום חמישי או מוצאי שבת.
לצאת עם חייל זה לקבל כל יום ראשון הודעת אס-אם-אס "הגעתי לבסיס", לשחרר אוויר ולנשום כראוי,
זה לדבר פעם ביום במקרה הטוב וגם זה לכמה דקות כי הוא צריך לזוז.
זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו, להתפלל לכל אל אפשרי ולחייך חיוך ענקי כשאת סוף סוף שומעת את קולו.
לצאת עם חייל זה לאפות כל מיני דברים ולהכפיל את הכמות כי הוא אמור לחזור השבוע ואת רוצה לפנק אותו קצת,
זה לשמוע עד כמה שהאוכל בבסיס לא משהו ולהתבאס שאת לא שם לבשל לו.
זה לצמצם יציאות,
ולפעמים להוציא את הארנק ולשלם על שניכם כי הוא חייל.
לצאת עם חייל זה לשמוע על עוד תקיפה של חייל ולקוות שזה לא חבר שלך ובו זמנית להצטער ולהזדהות עם הבת זוג של אותו החייל.
זה להתקשר אליו ישר אחרי הידיעה, לאכול תסביכים שזה בטוח הוא כי הוא כבר 3 שעות לא עונה לך ואז להיזכר שלמפקד שלו יש את המספר שלך ובטוח שב3 שעות הללו אם חס וחלילה היה קורה משהו היו כבר מספרים לך, להירגע ולצחוק על עצמך במשך יומיים כי היית בטוחה שזה הוא.
זה לשמוע על עוד חייל שנהרג ולדמיין מה היה קורה אילו זה היה הוא.
לצאת עם חייל זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו,
זה לשמוע שזרקו עליהם בקבוקי תבערה, לקלל בלב ולשמוח שאף אחד לא נפגע!
זה להוריד מחייך כמה שנים בגלל עוד גל פיגועים.
זה לדאוג לא רק לו אלא גם לכל הצוות שלו!
זה לדאוג 24/7!
לצאת עם חייל זה לראות חיילים אחרים ולהעריץ אותם כי גם חבר שלך כזה.
זה לשמוע אותו קורא למישהי אחרת "מאמי" ולדעת שהוא מדבר על הנשק שלו,
זה לשמוע אותו אומר שה"חיים שלו" הגיע ולדעת שהוא מתכוון לרכב הצבאי שהוא נוהג בו.
זה לשמוע סיפורים בקודים כי אסור לו לשתף אותך בכל הפרטים ועדין להגיד שהבנת הכל למרות שאין לך מושג על מה הוא מדבר.
זה לשאול בפעם האלף איפה לעזאזל הבסיס שלו בדיוק ואז הוא מסביר לך שזה מאוד פשוט: "את לוקחת קו כזה וכזה ואז יורדת בצומת ההיא, עוברת מחסום, לוקחת עוד אוטובוס, יורדת במקום אחר, הולכת קצת וזהו.. לא כזה מסובך"
ובעצם כל מה ששמעת זה ג'יבריש ובכלל לא ידעת שיש כל כך הרבה קווים ואוטובוסים.
לצאת עם חייל זה לשמוע דפיקות בדלת ולראות אותו פתאום ככה באמצע היום עומד בפתח הדלת עם התיק והנשק, לקפוץ עליו מרוב התרגשות ולקבל מכה מהנשק.
זה לגרום ללב להתפוצץ מרוב געגוע ולספור את הימים עד הסופ"ש הקרוב.
לצאת עם חייל זה להבין את הקלישאה "אהבה חזקה שורדת את הכל"
זה לצאת במשך 3 שנים ועדין להרגיש את הפרפרים הקטנים האלה מרוב ציפייה לראותו,
זה להודות על השעות הבודדות ביחד ולהתבאס כי מחר הוא חוזר לבסיס,
זה להעריך כל דבר קטן,
זה להגיד מיליון פעמים "אני אוהבת אותך" כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כשלא מתראים כל יום.,
זה לנשק מליון ואחד פעמים ולנסות לכפר על השעות שלא הייתם ביחד.
לצאת עם חייל זה קשה!!! אבל אם אוהבים מישהו לא צריך לוותר על זה רק כי זה קשה.
בכל מערכת יחסים יש קושי מסוים.
זה לדעת שהחיים האמיתיים לא כאלה תותים אבל לדעת שאם שרדתם את השירות שלו, דברים אחרים קטנים עליכם!
לצאת עם חייל זה לתכנן את החתונה שלכם מיום חמישי ליום חמישי.
זה להבין שאי אפשר לקבל הכל,
זה לא לאכול במסעדות הכי יקרות ולהתענג על השווארמה שבעיר, כי מה רע בזה?
זה להעריך כל פרח ומכתב שאת מקבלת ממנו כי הוא חייל וזה כל מה שיש לו.
זה לאהוב בצורה הכי פשוטה שיש!
לצאת עם חייל זה קושי מעורבב בגאווה והכי ישראלי שיש!
אז לכל אותם ששומעים שאני מתחתנת בעוד מספר שבועות עם חייל שעדין בסדיר שלו ומעקמים פרצוף:
תעשו לי טובה ותחסכו ממני את כל הקשקושים של "את לא יודעת מה זה להיות עם חייל"
כי אני כן!
אני עושה את זה כבר שנתיים שלמות
ועדיין בוחרת בדרך הזו,
בגאווה ובאהבה גדולה!
ארוסתו של חייל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה