השעה 00:30 , הבית נכנס לשינה עמוקה ואני סופסופ מתיישבת מול הטלוויזיה ומפעילה את הסדרה שאני יודעת בעל פה "אנטומיה של גריי"
יש אנשים שלא מבינים למה אני כל הזמן רואה רק את הסדרה הזאת, תבינו זאת הסדרה היחידה שאני יכולה לראות שוב ושוב ושוב מבלי להשתעמם, ולא אני לא נגעלת מדם, חלקי גוף פתוחים וכ'ו.. (אני חובשת במדא..הכל טוב!)
ונחזור לענייננו (כן אני נוטה לפעמים לגלוש לנושאים אחרים..זה מה שקורה כשיש בעיות קשב וריכוז, טוב, לא תמיד בגלל הקשב והריכוז אבל הוא שם..תמיד!) , בדיוק הגענו לחלק המעניין של הניתוח מח והנייד צלצל.
השעה 00:30 , שכחתי לשים אותו על שקט וככה הוא כמעט העיר חצי בית!
מפה לשם אני מדברת עם בן זוגי ופתאום פורצת בבכי.
איך לעזאזל בכי ואני הולך ביחד? הרי בפוסט הקודם על הספר הצהרתי שאני מלכת הקרח שלא יודעת דמעות מהן.
נו..מתיישהו הייתי צריכה להישבר אתם לא חושבים?
אז למה בעצם התחלתי לבכות?
הרי השיחה היתה רגילה ולא דיברנו על שום דבר עצוב או מפחיד
אבל דיברנו על העתיד.
לכמה רגעים התנתקתי במחשבותיי מהשיחה וחשבתי על עתידי.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת שפתאום שום דבר לא הולך לכם?
שתכננתם כל כך הרבה אבל כלום לא יצא לפועל? ואם יצא אז נכשל?
זה מה שקורה לי כרגע!!!
לא משנה מה תכננתי, מה חשבתי, מה ניסיתי-זה הסתיים בכישלון. (או לפחות זה מה שאני מרגישה)
נכון, אני סך הכל בת 20.
ונכון, החיים עוד לפניי.
אבל- אני "חיילת" (נו טוב..בת שירות) משוחררת כבר כמעט שנה וחצי.
התקופה הכי ארוכה שבה עבדתי ברצף היתה 7 חודשים! אחר כך עוד 3 חודשים במקום אחר ומאז אני מוצאת את עצמי כל חודש מחליפה עבודה אחרת.
מאז העבודה הכי ארוכה שלי היתה שבוע וחצי ברציפות! (שיא חדש מישהו?!?)
אני חובשת, שדרנית קונדיטורית, כותבת ובלוגרית.
אלה כל הדברים שאני הכי אוהבת לעשות! (וחושבת שטובה בהם.. מקווה לפחות)
אז עבדתי בתור חובשת ונפצעתי (20 אלף נקעים בקרסול אחת מסכנה. היא כבר לא סוחבת יותר! ואני כבר לא יכולה להתעלל בה כמו פעם.)
ועבדתי בתור קונדיטורית ופתאום התנפחתי והפסקתי לנשום עד שדחפו לי בכח תרופות (חשד לאלרגיה לקינמון, האמנם?! )
וכאן זה נגמר!
הרדיו, הכתיבה והבלוג נשארו בגדר תחביבים עיקרים בלבד. (גם החובשות והקונדטוריה הצטרפו בהמשך.)
אבל..עם תחביבים אי אפשר ללכת למכולת.
החלום?להתעסק ולעבוד במשהו שאני אוהבת! (הרשימה ארוכה, אז למה אני לא מצליחה??)
אז מה לעזאזל אני עושה עם עצמי?
פתאום הרגשתי איך בזבזתי 4 חודשים על..כלום בעצם!
ניסיתי, באמת שניסיתי אבל נכשלתי.
"את עוד תשמעי הרבה פעמים לא"
כמות הפעמים ששמעתי את המשפט הזה בערך כמו כמות הפעמים ששמעתי "לא"
אז נכון, עכשיו נשברתי ופתאום פרצתי בבכי (החבר היה קצת בהלם אבל תמך והבין..), והרגשתי כמו הדבר הכי כושל שיש בעולם!
אני צעירה ויש בי רצון ויכולות אז למה אני לא מצליחה?!
יש אינסופ הגדרות להצלחה ויש המון דברים שאני רוצה לעשות ולהצליח בהם.
לפעמים זה טוב לבכות ולפרוק הכל ואחרי שנרגעתי (שזה בערך לפני כמה דקות..) המשכנו את השיחה וניסינו להבין מה הבעיה המרכזית ובמה כדאי להתמקד.
החבר הציע רעיון ואמר לי לעשות רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות ולהצליח לעשותם.
כגון:
מציאת עבודה (לקצת יותר משבוע וחצי...)
רשיון נהיגה (אחרי 3 טסטים כושלים מהגהנום- תבינו לבד למה פרשתי..אבל אני עוד אחזור. בזמן שלי!)
להתחיל ללמוד
להרזות עוד קצת (בכל זאת יש חתונה עוד חצי שנה..)
להפחית עם הנס קפה (מסוגלת לשתות יותר מ10 כוסות ביום!)
להפסיק לכסוס ציפורניים (כבר 3 שבועות שבערך לא כססתי...קשה מאוד! מרגישה כמו נרקומנית שחייבת את הסם היומי שלה!)
והרשימה עוד ארוכה...
וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות!
הגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים והתחיל ממשהו, גם אם הוא קטן.
לשדר אני אמשיך לשדר,
לכתוב אני אמשיך לכתוב,
כנל לגביי הבלוג הזה שתורם כל כך הרבה לנפש (ולקיטורים האינסופיים) שלי (היי אני בחורה, מותר לי ;-) )
ואמשיך לעשות את שאר הדברים שאני מאוד אוהבת אבל בו זמנית אפנה זמן רחב וגדול לרשימת המטלות שלי.
הגעתי למסקנה שזה בסדר להישבר ולהתפרק אם זה בשביל לחשב מסלול מחדש. שזה בערך מה שאני עושה כרגע.
זה בסדר כל עוד יודעים לקום בחזרה על הרגליים ולהמשיך לדבוק במטרה.
אז אחרי שנגבתי את הדמעות, ופרקתי את מה שהיה על ליבי (שזה בערך הפוסט החופר הזה שאני בספק אם מישהו יקרא אותו עד הסוף..) אני הולכת לישון כשאני יודעת שזה סך הכל עוד כשלון זמני.
יש לי רשימה כתובה (ושמורה בפתקים בנייד) ואני הולכת לדבוק בה עד שאצליח.
יהיו פעמים שאפול, אכשל, לא אצליח ואשמע "לא" אינספור פעמים
אבל אני יודעת גם שיום יבוא ואצליח בענק!
שיהיה לילה טוב, מלא מחשבות חיוביות ואופטימיות
ואל תשכחו- זה בסדר להתפרק לפעמים בתנאי שחוזריים למסלול כמו גדולים!
(תודה למי שקרא עד כאן וסורי על החפירה!)
אוהבת המונים
המקטרת בסטייל
אווה3> =]
יש אנשים שלא מבינים למה אני כל הזמן רואה רק את הסדרה הזאת, תבינו זאת הסדרה היחידה שאני יכולה לראות שוב ושוב ושוב מבלי להשתעמם, ולא אני לא נגעלת מדם, חלקי גוף פתוחים וכ'ו.. (אני חובשת במדא..הכל טוב!)
ונחזור לענייננו (כן אני נוטה לפעמים לגלוש לנושאים אחרים..זה מה שקורה כשיש בעיות קשב וריכוז, טוב, לא תמיד בגלל הקשב והריכוז אבל הוא שם..תמיד!) , בדיוק הגענו לחלק המעניין של הניתוח מח והנייד צלצל.
השעה 00:30 , שכחתי לשים אותו על שקט וככה הוא כמעט העיר חצי בית!
מפה לשם אני מדברת עם בן זוגי ופתאום פורצת בבכי.
איך לעזאזל בכי ואני הולך ביחד? הרי בפוסט הקודם על הספר הצהרתי שאני מלכת הקרח שלא יודעת דמעות מהן.
נו..מתיישהו הייתי צריכה להישבר אתם לא חושבים?
אז למה בעצם התחלתי לבכות?
הרי השיחה היתה רגילה ולא דיברנו על שום דבר עצוב או מפחיד
אבל דיברנו על העתיד.
לכמה רגעים התנתקתי במחשבותיי מהשיחה וחשבתי על עתידי.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת שפתאום שום דבר לא הולך לכם?
שתכננתם כל כך הרבה אבל כלום לא יצא לפועל? ואם יצא אז נכשל?
זה מה שקורה לי כרגע!!!
לא משנה מה תכננתי, מה חשבתי, מה ניסיתי-זה הסתיים בכישלון. (או לפחות זה מה שאני מרגישה)
נכון, אני סך הכל בת 20.
ונכון, החיים עוד לפניי.
אבל- אני "חיילת" (נו טוב..בת שירות) משוחררת כבר כמעט שנה וחצי.
התקופה הכי ארוכה שבה עבדתי ברצף היתה 7 חודשים! אחר כך עוד 3 חודשים במקום אחר ומאז אני מוצאת את עצמי כל חודש מחליפה עבודה אחרת.
מאז העבודה הכי ארוכה שלי היתה שבוע וחצי ברציפות! (שיא חדש מישהו?!?)
אני חובשת, שדרנית קונדיטורית, כותבת ובלוגרית.
אלה כל הדברים שאני הכי אוהבת לעשות! (וחושבת שטובה בהם.. מקווה לפחות)
אז עבדתי בתור חובשת ונפצעתי (20 אלף נקעים בקרסול אחת מסכנה. היא כבר לא סוחבת יותר! ואני כבר לא יכולה להתעלל בה כמו פעם.)
ועבדתי בתור קונדיטורית ופתאום התנפחתי והפסקתי לנשום עד שדחפו לי בכח תרופות (חשד לאלרגיה לקינמון, האמנם?! )
וכאן זה נגמר!
הרדיו, הכתיבה והבלוג נשארו בגדר תחביבים עיקרים בלבד. (גם החובשות והקונדטוריה הצטרפו בהמשך.)
אבל..עם תחביבים אי אפשר ללכת למכולת.
החלום?להתעסק ולעבוד במשהו שאני אוהבת! (הרשימה ארוכה, אז למה אני לא מצליחה??)
אז מה לעזאזל אני עושה עם עצמי?
פתאום הרגשתי איך בזבזתי 4 חודשים על..כלום בעצם!
ניסיתי, באמת שניסיתי אבל נכשלתי.
"את עוד תשמעי הרבה פעמים לא"
כמות הפעמים ששמעתי את המשפט הזה בערך כמו כמות הפעמים ששמעתי "לא"
אז נכון, עכשיו נשברתי ופתאום פרצתי בבכי (החבר היה קצת בהלם אבל תמך והבין..), והרגשתי כמו הדבר הכי כושל שיש בעולם!
אני צעירה ויש בי רצון ויכולות אז למה אני לא מצליחה?!
יש אינסופ הגדרות להצלחה ויש המון דברים שאני רוצה לעשות ולהצליח בהם.
לפעמים זה טוב לבכות ולפרוק הכל ואחרי שנרגעתי (שזה בערך לפני כמה דקות..) המשכנו את השיחה וניסינו להבין מה הבעיה המרכזית ובמה כדאי להתמקד.
החבר הציע רעיון ואמר לי לעשות רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות ולהצליח לעשותם.
כגון:
מציאת עבודה (לקצת יותר משבוע וחצי...)
רשיון נהיגה (אחרי 3 טסטים כושלים מהגהנום- תבינו לבד למה פרשתי..אבל אני עוד אחזור. בזמן שלי!)
להתחיל ללמוד
להרזות עוד קצת (בכל זאת יש חתונה עוד חצי שנה..)
להפחית עם הנס קפה (מסוגלת לשתות יותר מ10 כוסות ביום!)
להפסיק לכסוס ציפורניים (כבר 3 שבועות שבערך לא כססתי...קשה מאוד! מרגישה כמו נרקומנית שחייבת את הסם היומי שלה!)
והרשימה עוד ארוכה...
וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות!
הגיע הזמן שאקח את עצמי בידיים והתחיל ממשהו, גם אם הוא קטן.
לשדר אני אמשיך לשדר,
לכתוב אני אמשיך לכתוב,
כנל לגביי הבלוג הזה שתורם כל כך הרבה לנפש (ולקיטורים האינסופיים) שלי (היי אני בחורה, מותר לי ;-) )
ואמשיך לעשות את שאר הדברים שאני מאוד אוהבת אבל בו זמנית אפנה זמן רחב וגדול לרשימת המטלות שלי.
הגעתי למסקנה שזה בסדר להישבר ולהתפרק אם זה בשביל לחשב מסלול מחדש. שזה בערך מה שאני עושה כרגע.
זה בסדר כל עוד יודעים לקום בחזרה על הרגליים ולהמשיך לדבוק במטרה.
אז אחרי שנגבתי את הדמעות, ופרקתי את מה שהיה על ליבי (שזה בערך הפוסט החופר הזה שאני בספק אם מישהו יקרא אותו עד הסוף..) אני הולכת לישון כשאני יודעת שזה סך הכל עוד כשלון זמני.
יש לי רשימה כתובה (ושמורה בפתקים בנייד) ואני הולכת לדבוק בה עד שאצליח.
יהיו פעמים שאפול, אכשל, לא אצליח ואשמע "לא" אינספור פעמים
אבל אני יודעת גם שיום יבוא ואצליח בענק!
שיהיה לילה טוב, מלא מחשבות חיוביות ואופטימיות
ואל תשכחו- זה בסדר להתפרק לפעמים בתנאי שחוזריים למסלול כמו גדולים!
(תודה למי שקרא עד כאן וסורי על החפירה!)
אוהבת המונים
המקטרת בסטייל
אווה3> =]
