מקטרת גם בפייסבוק

היושיםםםם~~~
אז מגיע לבלוג מזל טוב..לפני חודש הוא חגג שנה!!!
מזל טוב~~~
אבל לא רק זה..לפני חודש (פחות או יותר) נפתח לבלוג גם דף בפייסבוק!
למה כדאי ואף רצוי להיות מחוברים גם בבלוג וגם בדף הפייסבוק?
שאלה מצויינת!
תוכלו למצוא שם קיטורים קצרים
תמונות מצחיקות שעשו לי את היום
וכמובן הכי חשוב הגרלות!!!! המון המון המון הגרלות!

אז למה אתם מחכים?
תנו בלייק, שיתוף או במה שתרצו ותקטרו איתי גם בפייס ;-)

אוהבת ומחכה לכם
אווה,
המקטרת בסטייל! 3>

המקטרת בסטייל גם בפייסובק

מגהנום לגן העדן

אביב עמדה בתחנת האוטובוס מייחלת שהאוטובוס כבר יגיע, גם מונית או אפילו חמור יתקבלו בברכה, העיקר שיגאלו אותה מהחום הנוראי של אמצע אוגוסט.
הרכב התקלקל והיא חייבת להשתמש בתחבורה ציבורית, שנים שלא נסעה באוטובוס או מונית, היא כבר שכחה מה זה להיות תלויה באחר, להדחק עם המוני הנוסעים בכלי שאמור להיות מספיק גדול כדיי להכיל את כולם, לשבת על ידי אנשים אקראיים שיש מצב לא קטן שיפתחו איתה בשיחה שלא באמת תעניין אותה.

האוטובוס הגיע, הללויה!
הקו שאמור לקחת אותה מפתח תקווה לתל אביב. היא תכננה ללכת לאחת החנויות במיוחד בשביל לקנות לביתה את המתנה המושלמת ליום הולדתה השלישי שיחול בעוד יומיים.
האוטובוס היה עמוס, המזגן עשה טובה שהוציא אוויר כלשהו מעל הנוסעים וככל שהמשיכו לנסוע הנוסעים רק יצטופפו יותר ויותר.

היא עלתה בתחנה לפני האחרונה, אישה עטופה בבדים שחורים ורעלה לבנה, מאופרת ומחייכת אך בליבה חוששת.
היא ידעה בדיוק מתי לעלות ואיפה כביכול לרדת. היא התפללה לאל שהאוטובוס יהיה עמוס כמו שהיה אתמול ושלשום כשנסעה בקו הזה שוב ושוב ואכן צדקה.
מתפתלת בין האנשים ומפלסת לעצמה את הדרך כשבטן תפוחה ולא קטנה הולכת לפניה. פינו לה את הדרך, הרי אישה הרה בחודשים מתקדמים אז ישר מתחשבים.

סוף סוף האיש הזקן ירד בתחנה ואביב תפסה את מקומו. היא התמקמה על הכסא ונפנפה בידה מול פניה כאשר אותה אישה נעמדה לידה. היא ניסתה להתעלם, לא רוצה לפנות את הכסא אך אפשר לתת לאישה עם בטן ענקית לעמוד כשהיא עצמה יושבת?
היא קמה באנחה שקטה "בואי שבי כאן" הציעה את מקומה
"תודה" האישה החזירה לה במבטא כבד.
אביב נדחקה לשאר הנוסעים שעומדים והתפללה שכבר תגיע ליעדה אך במקום זאת היא הגיעה למקום אחר.

אביב הסתכלה סביב ולא הבינה היכן היא,
לפני דקה פינתה לאישה עם בטן גדולה את מקומה באוטובוס ודקה לאחר מכן היא מוצאת את עצמה בתוך חור לבן ולא מוגדר.
בגדיה נעלמו ובמקומם בדים לבנים ורכים עוטפים אותה. היא מסתכלת סביב ולא מבינה, האם היא נרדמה באוטובוס?
"היי" קול נערי מקפיץ אותה, היא הסתובבה וראתה נער בן 16 ואלי קצת פחות
"היי" החזירה וחזרה להסתכל סביב "איפה אנחנו?" שאלה
"לא יודע, אבל נראה מקום מגניב" אמר ומשך את כתפיו
"מה אתה עושה פה בכלל? אין לך בית ספר להיות בו?" שאלה
"הייתי בדרך לשם"
"על האוטובוס?" שאלה, חוששת שמתחילה להבין מה קרה
"יאפ"

ככל שהדקות עברו עוד ועוד אנשים הצטרפו עליהם, שואלים, המומים ובעיקר מפוחדים.
"אני בטוח חולמת..עוד קצת ואתעורר" היא מלמלה לעצמה, עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב, מקווה בכל ליבה שאכן חלמה אך שוב התאכזבה.

זהו לא חלום, זהו המציאות החדשה.

"שלום לכם" בחורה עם חיוך מלאכי קידמה את פניהם והחלה לספור אותם, "עוד שני אנשים ונתחיל"
"נתחיל מה?" אביב שאלה אך ללא מענה
"אני חושבת שיש כאן טעות, אני לא אמורה להיות פה" זעקה, "נו תעשה משהו" פנתה לנער וגם הוא לא ענה רק התיישב על הרצפה הלבנה וחיבק את ברכיו אליו.
עוד שני אנשים הצטרפו ל"חגיגה"
הבחורה עם החיוך המלאכי ניגשה לשתי דלתות גדולות ולבנות שהיו מאחוריה ופתחה אותם לרחבה.
אור קלוש ולבן עטף אותם ממש כמו הילה עדינה
"לאן אנחנו?" שאר הנער והחזיק את ידה של אביב, פחד ניכר בעיניו.
"ברוכים הבאים לגן עדן" היא ברכה אותם עם חיוך קטן
בזמן שלמטה הגיהנום רק התחיל.

דקה לאחר שהאישה התיישבה במקומה של אביב היא לקחה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה ולחצה על הכפתור שהסתתר בבטנה התפוחה.
בבטן לא גדל תינוק אלא הסתתר מטען חבלה,
חלקי גופות, רסיסי זכוכיות, שלוליות של דם.
צרחות, צעקות, צעדי ריצה של אנשים מפוחדים.

הנער לא הגיע לבית הספר
האוטובוס כבר לא יגיע לתחנה האחרונה,
ואביב, אביב כבר לא תהיה אביב.

*****
לזכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
יהיה זכרם ברוך.



 

לצאת עם חייל זה קשה אבל מתרגלים ;-)

אני יוצאת עם חייל.
לא כזה שהולך ב8 לבסיס וחוזר ב14:00 (לא מזלזלת בהם, חס וחלילה..)
אלא כזה שרואים פעם בשבועיים אחרי שסוגר עוד שבת,
כזה שמשרת איי שם בצפון או בדרום ולא משנה כמה פעמים יסביר לי איפה בדיוק אני עדין אטעה ואשאל שוב "איפה?".
כזה שמקבל רק 1000 שקל על חודש של קריעת תחת.
כן כזה.

כשאנשים שומעים שחבר שלי חייל הם ישר מעקמים פרצוף. "איך אפשר כשהוא סוגר כל כך הרבה?"
"מתי את בכלל רואה אותו?"
"ואם הוא ימצא לעצמו חיילת אחרת?"
"אני בחיים לא הייתי מסוגלת!"
ויש כאלה שמחזקים ואומרים "כל הכבוד שלא עזבת אותו בגלל הצבא".
ואני שואלת למה לעזאזל הייתי צריכה לעזוב את האדם שאני אוהבת רק בגלל שהוא התגייס?
שמעתי לא מעט סיפורים על ההיא שלא יכלה וזרקה, על ההיא שעזבה בגלל היציאות, על ההיא שרצתה יותר אבל הוא חייל.

אז תנו לי להסביר לכם..לאלו שלא יודעים מה זה בדיוק לצאת עם חייל:
לצאת עם חייל זה לראות אותו פעם בשבועיים.
זה לתכן דברים מיליון דברים ולהצליח להוציא לפועל רק אחד וגם זה ביום חמישי או מוצאי שבת.

לצאת עם חייל זה לקבל כל יום ראשון הודעת אס-אם-אס "הגעתי לבסיס", לשחרר אוויר ולנשום כראוי,
זה לדבר פעם ביום במקרה הטוב וגם זה לכמה דקות כי הוא צריך לזוז.
זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו, להתפלל לכל אל אפשרי ולחייך חיוך ענקי כשאת סוף סוף שומעת את קולו.

לצאת עם חייל זה לאפות כל מיני דברים ולהכפיל את הכמות כי הוא אמור לחזור השבוע ואת רוצה לפנק אותו קצת,
זה לשמוע עד כמה שהאוכל בבסיס לא משהו ולהתבאס שאת לא שם לבשל לו.
זה לצמצם יציאות,
ולפעמים להוציא את הארנק ולשלם על שניכם כי הוא חייל.

לצאת עם חייל זה לשמוע על עוד תקיפה של חייל ולקוות שזה לא חבר שלך ובו זמנית להצטער ולהזדהות עם הבת זוג של אותו החייל.
זה להתקשר אליו ישר אחרי הידיעה, לאכול תסביכים שזה בטוח הוא כי הוא כבר 3 שעות לא עונה לך ואז להיזכר שלמפקד שלו יש את המספר שלך ובטוח שב3 שעות הללו אם חס וחלילה היה קורה משהו היו כבר מספרים לך, להירגע ולצחוק על עצמך במשך יומיים כי היית בטוחה שזה הוא.
זה לשמוע על עוד חייל שנהרג ולדמיין מה היה קורה אילו זה היה הוא.

לצאת עם חייל זה לדעת מה הסיכון שכרוך בתפקיד שלו,
זה לשמוע שזרקו עליהם בקבוקי תבערה, לקלל בלב ולשמוח שאף אחד לא נפגע!
זה להוריד מחייך כמה שנים בגלל עוד גל פיגועים.
זה לדאוג לא רק לו אלא גם לכל הצוות שלו!
זה לדאוג 24/7!

לצאת עם חייל זה לראות חיילים אחרים ולהעריץ אותם כי גם חבר שלך כזה.
זה לשמוע אותו קורא למישהי אחרת "מאמי" ולדעת שהוא מדבר על הנשק שלו,
זה לשמוע אותו אומר שה"חיים שלו" הגיע ולדעת שהוא מתכוון לרכב הצבאי שהוא נוהג בו.
זה לשמוע סיפורים בקודים כי אסור לו לשתף אותך בכל הפרטים ועדין להגיד שהבנת הכל למרות שאין לך מושג על מה הוא מדבר.
זה לשאול בפעם האלף איפה לעזאזל הבסיס שלו בדיוק ואז הוא מסביר לך שזה מאוד פשוט: "את לוקחת קו כזה וכזה ואז יורדת בצומת ההיא, עוברת מחסום, לוקחת עוד אוטובוס, יורדת במקום אחר, הולכת קצת וזהו.. לא כזה מסובך"
ובעצם כל מה ששמעת זה ג'יבריש ובכלל לא ידעת שיש כל כך הרבה קווים ואוטובוסים.

לצאת עם חייל זה לשמוע דפיקות בדלת ולראות אותו פתאום ככה באמצע היום עומד בפתח הדלת עם התיק והנשק, לקפוץ עליו מרוב התרגשות ולקבל מכה מהנשק.
זה לגרום ללב להתפוצץ מרוב געגוע ולספור את הימים עד הסופ"ש הקרוב.

לצאת עם חייל זה להבין את הקלישאה "אהבה חזקה שורדת את הכל"
זה לצאת במשך 3 שנים ועדין להרגיש את הפרפרים הקטנים האלה מרוב ציפייה לראותו,
זה להודות על השעות הבודדות ביחד ולהתבאס כי מחר הוא חוזר לבסיס,
זה להעריך כל דבר קטן,
זה להגיד מיליון פעמים "אני אוהבת אותך" כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות כשלא מתראים כל יום.,
זה לנשק מליון ואחד פעמים ולנסות לכפר על השעות שלא הייתם ביחד.

לצאת עם חייל זה קשה!!! אבל אם אוהבים מישהו לא צריך לוותר על זה רק כי זה קשה.
בכל מערכת יחסים יש קושי מסוים.
זה לדעת שהחיים האמיתיים לא כאלה תותים אבל לדעת שאם שרדתם את השירות שלו, דברים אחרים קטנים עליכם!

לצאת עם חייל זה לתכנן את החתונה שלכם מיום חמישי ליום חמישי.
זה להבין שאי אפשר לקבל הכל,
זה לא לאכול במסעדות הכי יקרות ולהתענג על השווארמה שבעיר, כי מה רע בזה?
זה להעריך כל פרח ומכתב שאת מקבלת ממנו כי הוא חייל וזה כל מה שיש לו.
זה לאהוב בצורה הכי פשוטה שיש!

לצאת עם חייל זה קושי מעורבב בגאווה והכי ישראלי שיש!

אז לכל אותם ששומעים שאני מתחתנת בעוד מספר שבועות עם חייל שעדין בסדיר שלו ומעקמים פרצוף:
תעשו לי טובה ותחסכו ממני את כל הקשקושים של "את לא יודעת מה זה להיות עם חייל"
כי אני כן!
אני עושה את זה כבר שנתיים שלמות
ועדיין בוחרת בדרך הזו,
בגאווה ובאהבה גדולה!

ארוסתו של חייל.

לאכול לבד זה מוזר..

יושבת באיזשהו בית קפה בשום מקום בעיר שאמורה להיות נתניה, משתזפת לי בכייף בחוץ אני והנס קפה על בסיס חלב שלי..נותנת לרוח החמימה להעיף את שערי לכל כיון למרות שהוא אסוף בקוקו גבוה. 

לפי הצל אני נראית כמו שמש או יהושע פרוע..תלוי מי רואה איך זה ואיך ;)

יום שני..יום שגרתי..

טוב אולי לכם אבל לא לי..יום שגרתי אצלי זה כשאני ישנה ביום ועובדת בלילה

אבל מה לעשות שהחתונה קרובה מאוד וצריך לעשות סידורים אחרונים? אז אתמול היה לי יום חופשי..ניסיתי להכניס כמה שיותר סידורים בחיי שניסיתי אבל בסוף לא הצלחתי לעשות הכל וחלק לא קטן נפל על היום.

האמת שאם לא הייתי עובדת היום לילה מהשעה 20:00 עד 8:00 יום למחרת אז אולי לא הייתי כלכך לחוצה בזמנים.

אבל אני עובדת..ועוד איך!(12 שעות בראבק!)

קמתי מוקדם מהרגיל..(8:30 זה מוקדם בשבילי!)מה לא עושים בשביל מדידה של השמלת כלה שלי (שאגב מהממת!!) שעה וחצי פלוס מינוס אחרי שאישרנו וסידרנו הכל הייתי בדרכי לתחנת רכבת לוד..משם לנתניה..

מה איבדתי בעיר הזאת? שאלה טובה!

כנראה את הרופא היחיד שיכול להסיר שומות בצורה טובה.

יש לי משהו ענק ושחור על האף שפעם עוד היה מה שנקרא נקודת חן חמודה וקטנה..אם השנים גדלתי וגם הוא.

יכול להיות שאני קצת מגזימה בתגובה שלי לחיפושית הענקית הזאת שנמצאת על אפי אבל ככה אני רואה אותה. כל פעם שאני מסירה את המשקפיים אני רואה את הדבר הזה מזווית העין בצורה בולטת וגדולה! ומפה..מזווית העין שלי..זה יכול להסתיר חצי מכדור הארץ ;)

וזהו...נמאס לי ממנו!

אז היום, בתקווה גדולה, יפרדו דרכינו כידידים טובים(או כגוף ושומה מיותרת וחסרת יופי!) בכל זאת..היינו לא מעט זמן ביחד!

הגעתי לכאן בתחבורה ציבורית..סיוט! זוועת עולם!!!אבל אין לי אפשרות אחרת (לא,אין לי רשיון! נושא רגיש מדי שדורש פוסט מיוחד!).

רכבת,ללכת ברגל יותר מ10 דקות, אוטובוס ושוב ללכת כמה דקות טובות..לא קל!

אבל אין ברירה!

אז אחרי יותר משעה וחצי בדרכים הגעתי! (הללויההה)

ומה גיליתי? שהמרפאה סגורה!(סעמק)

כנראה שאני הראשונה בתורים היום שזה יאיי לגמרי.

ובנתיים אני פה,לבד..
וזה מוזר.
יצא לכם לראות מישהו יושב לבד בבית קפה?מסעדה? עוד מקום שמוכרים בו אוכל חוץ ממכולת וסופר?
אז לי כן ותמיד חשבתי מעניין מה עובר לאותו אחד בראש..הוא כאן לבד כי בא לו או כי אין לו עם מי לשבת? ואולי הוא בכלל מחכה למישהו?
אז כרגע אני במקומו..יושבת לבד ומתבוננת בכל מי שסביבי.

לא מזמן קראתי מאמר שאומר שאנשים מפחדים לשבת לבד ולכן גם אם הם לבד הם חייבים להתעסק עם הפלאפון,טאבלט, מחשב נייד וכו...
חייבים להעסיק את עצמם רק כי פוחדים להיות לבד.
כשאתה לבד בלי עיסוק זה אומר שזה רק אתה ועצמך. אתה והמחשבות, ומזה, לפי המאמר, אנשים פוחדים.
להיות חבד עם עצמם, לתת למחשבות לרוץ..לתת למח לדבר עם עצמו.
לנה? שאלה טובה!
אולי כי מפחדים מהתוצאות של המחשבות האלה(?!)
בכל מקרה החלטתי שאני לא מפחדת לחשוב..כי אני באמת לא.
לפעמים אני לבד..מרצון...כי ככה בא לי.
מתחשק לי להיות לבד רק אני והמחשבות..לרוב זה קורה בלילה. עושה חשבון נפש עם עצמי על היום שעבר.
אז גם עכשיו אני לבד..עם 10 אחוז סוללה..כותבת את הפוסט הזה ומחליטה שברגע שאפרסם את הפוסט אסגור את האינטרנט (כי אין לי גם ככה סוללה) ואהיה לבד עם עצמי...
 רק אני והנס קפה על בסיס חלב שלי..  יושבת באיזשהו בית קפה בשום מקום בעיר שאמורה להיות נתניה, משתזפת לי בכייף בחוץ ונותנת לרוח החמימה להעיף את שערי לכל כיון למרות שהוא אסוף בקוקו גבוה. 

לפי הצל אני נראית כמו שמש או יהושע פרוע..תלוי מי רואה איך זה ואיך ;)

ועדין..לאכול לבד בבית קפה זה הכי מוזר שיש! סתם שתדעו ;)

בקיץ הזה-אילנית עדני

בקיץ הזה- אילנית עדני
הוצאה עצמית – אילנית עדני שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 312

את אילנית עדני הכרתי ככותבת אנונימית בקבוצה בפייסבוק וכבר אז הצהרתי בקולי קולות שברגע שהיא תחליט להוציא ספר ארכש אותו ישר.
לספר הזה חיכיתי המון! לא רק בגלל הסופרת- שכבר יצאתי מהו סגנון כתיבתה- אלא בגלל המעט טיזרים שפיזרה לנו בעמוד הפייסבוק שלה, הם היו קצרים, מסקנים ובהחלט עשו את העבודה.

תקציר הספר:
שום דבר לא מכין את קרן רוטמן, סמנכ"לית 'רוטמן קידוחים',
להתמודדות מול שביתת הכורים הפתאומית ביישוב הצפוני
"אורים", שבבעלות סבה.
כשהתחרות הגלובלית העסקית וסבה נושפים בעורפה,
עליה להוכיח לכולם כי היא מסוגלת להתמודד עם המצב.

קיימת רק בעיה אחת, אסף אוחיון. כורה הפחם והנציג הלא
רשמי של הכורים שמבטיח לעשות לה חיים לא קלים.
כאשר הדרישות שלו מתנגשות עם הנאמנות שלה לחברה,
קרן מוצאת את עצמה נפתחת בעל כורכה אל הסביבה הזרה והלא מוכרת
של מעמד הפועלים, שמעלה בה תהיות לגבי הערכים עליהם גדלה כל חייה.

אסף עוד ישנה אותה והיא אותו אבל ברגע שסודות העבר שלהם מתגלים,
הם צריכים להתמודד עם דעות קדומות והחלטות קשות, הגורמות להם להבין
שהדרך אל התהום הרבה יותר קצרה ממה שחשבו.

הכתיבה של אילנית פשוטה ועכשוויות, קלילה וזורמת.
רכשתי את הספר ביום יציאתו, התחלתי לקרוא אותו גם באותו היום וסיימתי בפחות מ24 שעות.
הסיפור זרם והדמויות, אוח הדמויות פשוט לאכול אותם!
אסף תפס אותי חזק עם האמת שלו והרס אותי עם כמה ממשפטי המחץ שלו!
קרן  עצבנה אותי כל כך ואפילו שמחתי שהכל התפורר לה בידיים אבל אז הצלחתי להתחבר אליה ואפילו לאהוב אותה (נקודה לטובת הסופרת!)
והדמויות המשניות תרמו לעלילה.
מצאתי את עצמי צוחקת, המומה, מפחדת, מתעצבנת ומחייכת והכל בו זמנית!
היו כמה משפטים שבהחלט חזרתי עליהם כמה וכמה פעמים רק בשביל לצחוק שוב פעם.

האם אני ממליצה? בהחלט!
ותנחשו מה? יש את הספר גם במודפס!

לרכישה: בקיץ הזה-אילנית עדני

מחכה לספר הבא של הסופרת!
מקווה שתהנו בדיוק כמו שאני נהנתי!

נתראה בסיקור הבא
אווה 3>

תעתוע אפל-דנה מויסון

הבטחתי סיקורים בקרוב והינה אני מבצעת!
האמת שבחודשיים האחרונים קראתי מעל 10 ספרים!
הרגשתי צורך לקרוא מבלי להעביר סיקור או ביקורת על הספר, קראתי סתם ככה בשביל הכייף שלי.
אבל יש ספרים שאין מה לעשות חייבים להעביר אותם לדורות הבאים.
טוב אולי קצת נסחפתי..אבל יש ספר שברגע שאתה מסיים לקרוא אתה צריך לקחת לעצמך כמה דקות של שקט כדיי שהספר יחלחל לך לתודעה ותבין את מה שהרגע קראת, ואחרי שהבנת אתה מרגיש צורך לשתף כל בן-אדם שני בחוויות הקריאה שלך.

תכירו את הספר "תעתוע אפל" מאת דנה מויסון.
יצא אור בשנת 2012
סך הכל 258 עמודים. לא ארוך ולא קצר בדיוק כמו שאני אוהבת.
נתקלתי בספר הזה לפני שנה בערך, באחת מהקבוצות בפייסבוק, ככה פתאום צץ לו פוסט על הספר.
ואמרתי לעצמי "איזה יופי, עוד סופרת כחול-לבן"
לא קראתי את התקציר, רק אמרו לי שהוא ספר מתח, שאני חייבת לקרוא אותו והוא ישאיר אותי בהלם.
גילוי נאות-אני שונאת שאומרים לי שאני חייבת חייבת חייבת לקרוא ספר כלשהו-קבלו קטע- אני לא חייבת!
אז ברגע שאומרים לי את זה אוטומטית הספר עובר לסוף הרשימה (טמטום מוחלט! אין לכם מושג עד כמה!)
את הסופרת דנה פגשתי לאחר מכן במפגש קבוצתי של כמה בנות מהפייסבוק והבטחתי לה שאגיע לספר שלה.\, אבל כרגע אני לא בקטע של מתח.
והינה חלפה לה כבר שנה ונפגשנו בכנס "רומנטיכאן"- כנס שכולו נועד לספרות הרומנטית בישראל.
אז אחרי אינספור המלצות רכשתי את הספר.

התחלתי לקרוא את הספר ביום שישי וסיימתי היום בבוקר (אם לא היתה לי עבודה באמצע או שעות שינה להשלים סביר להניח שהייתי מסיימת לפני).
יש קוראים שזמן הקריאה שלהם לא מוכיח האם הספר הוא טוב או לא.
אצלי זה כן!
ספר שאני לא מתחברת/אוהבת או סתם לא זורם לי- אני לא אסיים אותו גם אחרי חודש! (כמו למשל הספר "שרודר" שלקח לי כמעט חודשיים)

אז מה בעצם גרם לי להשאב לספר ולסיים אותו כל כך מהר?
קודם כל הספר כתוב בנקודת מבט שלישית- היא/הוא/הם/הן וכו'..
מישהו "מלמעלה" מספר את הסיפור. יש לי אהבה לא מוסברת לסגנון כתיבה כזה- מעטים מצליחים לגרום לקורא להתחבר לדמויות וכאן הסופרת הצליחה ובגדול!
אין דמות שלא רציתי לקרוא עליה!
עדין לא החלטתי מי הדמות הראשית (כנראה ששוטרת) אבל זה רק מעיד עד כמה שכל דמות היתה חשובה לא פחות מהשניה.
לכל דמות יש תפקיד חשוב.
כל משפט מוביל לאירוע אחר.
הקפיצות בין דמות לדמות לא סיבכו לאפילו זרמו.
אפילו פעם אחרת לא מצאתי את עצמי חוזרת לעמוד או לפסקה הקודמת כדיי להבין מי דיבר או עשה, כי לא היה צורך.
הסיפור נכתב בצורה פשוטה אבל..וזה אבל גדול (!) הוא לא פשוט בכלל!

כל מי שמכיר אותי יודע שאני קוראת כמה פרקים ראשונים של הספר, עוברת לפרק אחרון ואז אם הפרק האחרון משך אותי אני חוזרת לקרוא את המשך הספר בצורה הרגילה והמקורית.
גם כאן עשיתי את זה (בדיוק כמו בכל ספר מודפס..), הבנתי מה קרה, הבנתי איך כל התעלומה נפטרה והייתי בטוחה שאין לספר עוד מה לחדש לי. כל מה שחשבתי שהדמויות יעשו- הן באמת עשו.
המשכתי בכל זאת לקרוא את הספר ולהפתעתי הרבה כל כך טעיתי! ובגדול!
בחצי השני של הספר הכל התהפך ובכלל לא היה קשור למה שקראתי בסוף. ושוב מצאתי את עצמי מפעילה את הראש ומנסה להבין איך התפתחות העלילה שקראתי כרגע קשורה למה שקראתי בסוף הספר.
וזה- גבירותי ורבותי-בדיוק מה שאני אוהבת!
אם כבר ספר מתח אז לפחות להפעיל את הראש ולנסות להבין- האם פספתי משהו? מה עכשיו יקרה? האם המשפט המודגש הזה יתרום למשהו?
וכדיי שתבינו קצת יותר לעומק על מה אני מדברת ארחיב על הספר:
יש לנו את שרון- שוטרת במחלקת רציחות שכבר 3 שנים מנסה להבין מי רוצח בנות יפהפיות ומשחית את גופן. פלפלית ללא עצם בלשון או בגוף. משיגה את מה שרוצה ככה או ככה ומאוד קשה לסרב לה.
רוב- המנהל על שרון.
קלי- העורכת הראשית של עיתון "יופי פנימי" וגם היא בדיוק כמו שרון-משיגה כל מה שרק רוצה בדרכה שלה.
גלוריה-דומגנית על
ואנדי- צלם מתחיל שנשלח עם גלוריה לצלם קמפיין מיוחד במקום מרוחק.

הסיפור עצמו נע בין כל הדמיות כשרק בסוף הסיפור כל החלקים מתחברים ומבינים איך כל אחד קשור לשני.

כבר בפרק השני אתם תדעו מי הרוצח. הסופרת לא חששה לגלות את כל הקלפים.
הרדיפה אחר הרוצח בזמן שאתם כקוראים יודעים מי זה ושהוא נמצא במרחק של סך הכל כמה עמודים- זה עשה לי את כל הסיפור.
לעקוב אחרי 2 דמויות שרודפות אחת אחרי השניה בזמן שאתם יודעים את האמת זה כמו לראות סרט ולצעוק לטלויזיה "אל תלכי לשם מפגרת! את הולכת למות!"
גיליתי שזה כל הכייף! לדעת משהו שכביכול האחר (או במקרה הזה הדמות) לא יודע ולראות במו עיניך איך הכל מתחיל להתחבר.
הסופרת דנה עשתה זאת בצורה מדהימה!

בין הרדיפות ומקרי הרצח ישנו גם סיפור אהבה לא קטן. מצאתי את עצמי מחייכת מדי פעם ומקווה בדיוק כמו הדמיות-שמשהו יתפתח בניהם. הסיפור הקטן הזה היה חמוד ומבחינתי הוא היה "פיסת השקט" של הספר.

מודה שהייתי בטוחה שזה עוד ספר מתח שאדע מה קורה לאורך כל הספר והופתעתי לגלות שממש לא! זה רחוק ממה שחשבתי.
אמנם בהתחלה זה באמת היה ככה אבל מהחצי השני של הספר ועד סופו לא ניחשתי ולא ראיתי את השינוי בעלילה.


נהנתי מכל עמוד, פסקה, שורה ומילה מהספר.
ומחכה כבר לספר הבא של הסופרת!
ממליצה מכל הלב
ומי שקורא-אשמח לשמוע חוות דעת!

אגב...הסופרת הוציאה את הספר גם באנגלית- אז אם אתם קוראים באנגלית הלינק הבא בשבילכם:
אתר הבית של הספר-באנגלית

תקציר הספר:

במשך שלוש שנים איש לא הצליח לעצור את הרוצח הסדרתי שקורבנותיו היו נערות יפהפיות שמראן הושחת לפני מותן. שרון, בלשית מחוספסת ממחלק הרצח של ניו-יורק, שמה לה למטרה לתפוס את הרוצח החמקמק בכל מחיר. בחיפושיה היא מגיעה עד לצמרת עולם הזוהר, ובדרך מעוררת את זעמה של עורכת מגזין אופנה נחשב. היא מגלה שהסוד לפתרון התעלומה טמון אצל דוגמנית-על, שאינה מודעת לסכנה האורבת לה. האם שרון תספיק להרכיב את כל חלקי הפאזל בזמן ולהציל את הקורבן הבא?

 

"תעתוע אפל" הוא סיפור על שלוש נשים חזקות: דוגמנית בינלאומית, אשת עסקים מצליחה שמסתירה סוד אפל ובלשית עקשנית.. במהלך מרדף חוצה גבולות אחר האמת, נחשפות פניה המכוערות של הנקמה, אך גם נרקמים קשרי אהבה מפתיעים. עברן של הגיבורות נשזר בשרשרת הרציחות ומוביל לסופו המפתיע של הספר.

 

לרכישה בעברית:

אתר הבית של הספר-בעברית

 

 

 

 

נ.ב. אני ילדה פחדנית ובגלל זה אני לא רואה סרטי אימה...

אין מקום בבית שלי שאין בו מראה! רק אומרת!!

(תקראו את הספר ותבינו לבד..) 

 

עד כאן סיקורנו להיום
אוהבת המונים המונים
אווה
המקטרת הסטייל 3>


 

מגרעות

קודם כל לפני שאתחיל לדבר על הנושא של הפוסט תרשו לי להודות לכם על כל התגובות שקיבלתי בעקבות הפוסט הקודם על יום האישה.
התגובות בבלוג ובפייסבוק היו מדהימות ומחזקות. אז תודה!

ועכשיו לנושא הפוסט-מגרעות!
לכל אחד יש תכונות טובות ותכונות..איך נגדיר אותם..פחות טובות.
אמרו לי שכדיי שהאדם יידע מה לתקן אצלו הוא צריך קודם להכיר ולהודות במגרעות שלו.
כרגע אני נמצאת במצב שאן לי מושג מה לעשות עם עצמי! מודה שאני קצת אבודה..

קודם כל מזל טוב לי כי סוף סוף התפטרתי (שוב! כן כן שוב!)
לאחר 5 חודשים שבהם מצאתי את עצמי מתעצבנת ובעיקר קורעת את עצמי פיזית הגיע הזמן להפרד מחיי המלצרות (אפשר לקרוא לזה גם ככה ) לתמיד ולמצוא עבודה נורמלית!
איך זה קשור לתכונות הלא טובות שיש בי?
כבר אסביר..
אני משוחררת כבר שנתיים ובשנתיים האלה עבדתי כמעט בכל דבר אפשרי. ניסיתי המון תחומים ומקומות..באמת. אבל קרו כל מיני מקרים שבהם התברר שאני לא מתאימה לאותם המקומות אז חזרתי לעבודה הכי ארוכה שהיתה לי-ארומה נתבג.
עכשיו אחרי תקופה של כמה חודשים עזבתי גם שם.

מה התחום שלי בעצם? (חוץ מלחפור ולאכול את הראש..)
המון דברים!
חובשת, קונדיטורית, שדרנית, עוזרת הפקה, מסקרת ובלוגרית.
במה אני רוצה לעסוק בפועל? בדבר שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי- רדיו, כתיבה וכל מה שקשור לעולם הזה.
אז מה הבעיה בעצם? שאין לי מושג איך להפוך את זה לעבודה ולא רק תחביב.
אבל אני עדין לא ממהרת..אני כולה בת 21 (כן, חגגתי לפני שבוע) וכל הזמן שבעולם עוד לפניי, או לפחות ככה אומרים.

וכאן נכנסים המגרעות.
לא חסרים לי תכונות פחות טובות-עצלנות, אי עמדה בזמנים, אדישות (כן לפעמים זה מתנקם בי), התמדה(!!!) וכו' וכו' וכ'ו אבל הכי חשוב- דחיית דברים!
ועל זה נדבר כרגע (כל החפירה שלפני זה סתם פריקה..כי הייתי חייבת..יומיים לא משהו עוברים על כוחותינו).
אני דוחה סדרתית!
מסידור החדר והארון ועד לשליחת מייל עם הקורות חיים שלי לעוד מקום עבודה.
מה הבעיה לשנות את זה? האמת שאין לי מושג! אני פשוט לא מצליחה.
אז הינה- אני מודה ומתוודה בזה בקולי קולות:
אני, אווה, המקטרת בסטייל- דוחה דברים סידרתית!
אפילו לסיים לכתוב סיפור קצר אני דוחה.
דוחה כל מה שאפשר עד לרגע האחרון ואז-אוכלת אותה ומתחרטת למה לא עשיתי את זה קודם?!?!
למה? אין לי מושג.
אני מודעת לבעיה וכל פעם מחדש אומרת לעצמי 'יאלה אווה מהיום אנחנו משתנות' ואז אני מוצאת את עצמי אומרת את אותו המשפט כל יום 'מהיום משתנות'.
האם זה קרה? לא. ממש לא!

זה ממש קשה.
אי אפשר לשנות משהו אם לא מתמידים בו וזאת הבעיה השניה שלי. חוסר התמדה!
אז כרגע אני דיי אובדת עצות וענן אפור-שחור נחת עליי מאתמול בלילה.
מה אני עושה עם עצמי ועם חיי? אין לי מושג.
אבל אני יודעת שדבר אחד בטוח- אני חייבת להפוך את המגרעות שלי לתכונות חיוביות.
אני מרגישה איך זה מתחיל לפגוע בי והפחד הכי גדול שלי שזה יפגע בי בעתיד וימנע ממני לעסוק בדברים שאני באמת אוהבת רק בגלל שדחיתי את שליחת הכתבה או השידור או הסיפור ואמשיך לעמוד במקום שאני נמצאת בו כרגע.

אז זהו. פרקתי.
אחרי שהודיתי בזה הגיע הזמן באמת לשנות את זה.
אמרו לי ששינויים גדולים צריכים להתחיל בדברים קטנים.
אז נתחיל מזה שסוף סוף אעלה את הסקירות שהבטחתי כל כך הרבה פעמים ואהיה יותר פעילה כאן בבלוג.
דבר שני-מחר אחרי משמרת לילה (עוד 10 דקות..שיהיה לי בהצלחה!) לסדר את החדר לפסח (אם כבר מסדרים אז עד הסוף!)
דבר שלישי-ללכת לישון (כי אהיה אחרי לילה...בכל זאת..)
ודבר רביעי-לסיים את הסיפור שאני צריכה ולשלוח אותו לתחרות כתיבה שתיסגר בעוד 10 ימים!
אז נפגש מחר. כאן. עם כמה סקירות על כמה ספרים מדהימים שקראתי לאחרונה!

עד אז..אנסה בכל הכח לא לדחות שום דבר!
תאחלו לי בהצלחה!

אוהבת המונים
אווה
המקטרת בסטייל 3>