מחסום כתיבה

היי חבר'ה
נעלמתי..אני יודעת! בזמן האחרון אני כותבת פוסט אחד ונעלמת לחודשים..מודעת למצב!
אבל לא על זה הפוסט..
הפעם אדבר (או אכתוב ;) ) על מחסום כתיבה!

כבר כמה זמן ששום דבר לא יוצא לי על הדף (או הוורד במחשב..איך שתרצו). וזה לא שאני לא מנסה..בחיי שאני מנסה אבל התוצאות לא שוות את זה!
אז התחלתי סיפור חדש והכיוון שנכתב כל כך שונה ממה שרץ לי בראש שאין לי מושג איך זה קרה..אני תקועה איתו..הגעתי למבוי סתום וכן, זה נגמר מבחינתי!
אז זה מחסום אחד (שאני ממש לא אוהבת אותו! שונאת להתחיל סיפור ולא לסיים :( )
הבעיה העיקרית שאני מרגישה לא יצירתית לאחרונה וכל מה שאני כותבת נראה בעיני לא קריא שלא נדבר על מעניין..לא רק סיפורים,אגב, גם כאן בבלוג. כותבת פוסט כלשהו ומוחקת הכל.

אז מה זה בעצם מחסום כתיבה?
יושבים מול הדף והמילים שרצות בראש לא מצליחות לסלול את דרכן הנכונה לדף. פשוט.
הלוואי וזה היה כזה פשוט.
לפעמים המילים אפילו לא רצות בראש..פשוט לא מגיעות!
מי שחווה מחסום כתיבה מרגיש חסר אונים. לא יצירתי. מתוסכל ואפילו לא יוצלח.
הראש חלול, ריק..לא אומר כלום!
ואתם רוצים לכתוב..להמשיך את הסיפור/ספר..את הפוסט או מה שזה לא יהיה..הכל כלום!נאדה! מח של ציפור יותר מלא משלכם.
כל זה קורה כרגע אצלי בקצב מטורף.
אפילו סקירה אני לא מצליחה לכתוב (עלוב אה?!)
אבל אל דאגה... מחסום כתיבה זה בלוק ענק ועבה שצריך לשבור או להצליח לעבור מעל. ונצליח.
עם הכח והרצון הכל אפשרי..זה יקח זמן! וצריך הרבה סבלנות!!!
אז אני מחכה..ממתינה למוזה שתנחת עליי..לדבר הבא שיסחף אותי אחריו וילהיט בי שוב את תשוקת הכתיבה..
אני יודעת שזה יקרה..גם אם בעוד כמה חודשים..זה יקרה!
עד אז אני קוראת..והרבה!!

לפני יותר מחצי שנה זה קרה לי בפעם הראשונה,אחרי שלא הבנתי מה עובר עליי ואחרי שחברות שכותבות הסבירו לי שכמו שיש "מחסום קריאה" ככה יש גם "מחסום כתיבה" הבנתי שהכל בסדר אצלי..סתם תקופה מחורבנת.
אז,באותה התקופה, שידרו שוב את הסדרה "אנטומיה של גריי" והצפייה בה שוב עוררה בי משהו שגרם לחסימה להעלם.
הפעם אין "אנטומיה" ומחכה שיחזרו לשדרה (הלווו כבר פברואר!!! תחזירו לי את העונה החדשה! אני עדין במתח!!) אז חזרתי לספרים שעשו לי טוב על הלב!(כן..זה כולל ת'ערפדים הסקסיים שלי ♡)
ואולי אפילו אחזור לצפות בכמה סדרות קוראניות (כן..גם את זה אני רואה!)
אבל קודם צריך למצוא זמן בין משמרת לילה למשמרת לילה!

לסיכום:
מחסום כתיבה זה חרא..בואו נודע בזה.
אז מחכה בסבלנות שזה יעבור
עד אז חורשת משמרות ובין משמרת למשמרת קוראת איזה ספר או שניים ;-)

מקווה שהבנתם מה הבעיה העיקרית שלי כרגע..
ועד הפוסט הבא (שמקווה מאוד יקרה בקרוב)
שיהיה לכם לילה טוב וסופש מדהים!
אוהבת המונים
המקטרת בסטייל ♡
אווה=]

בחזרה ל"מציאות"

שלומלום לכם~

זוכרים שבפוסט הקודם הצהרתי שאני יוצאת מהפייסבוק וכמעט מכל מה שקשור לאינטרנט

אז זה באמת מה שעשיתי. לא תכננתי להתנתק מהכל אבל יצא ככה שהתנתקתי מהכל כולל הכל.

האפליקציות היחידות שפעלו אצלי הן: האימייל, הוואטספ והוואטפד (אפליקציה לפרסום וקריאת סיפורים). זהו.

אז מה בעצם עבר עליי בשבועיים האלה?

נתחיל מזה שביקשתי ממיסטר פייסבוק לנתק אותי לחודש שלם אבל כנראה שלשנינו יש הגדרה שונה ל'חודש' והוא החזיר אותי אחרי שבועיים.

בוקר קריר אחד (זאת אומרת היום) החלו להציף את הנייד שלי התראות בלי סוף וכך גיליתי שהפייס חזר (ייאיי?)

בשבועיים האלה הרגשתי מנותקת מהכל ומכולם שזה מדהים כי כולם אומרים ברגע שנרים את ראשנו מהמסכים הקטנים והדקים נראה עולם שלם, זה נכון אם מתכוונים לעולם שעטוף בבועה מוזרה.

אם אתם טוענים שכל עולם האינטרנט הוא בועה אחת גדולה אז כנראה שכיום זה ההפך.

במהלך השבועיים האלה נפגשתי עם 2 קבוצות שונות של בנות שהכרתי מהפייסבוק והרגשתי לא מעודכנת בכלל!

כל השיחות היו על השרשורים והקבוצות בפייסבולנד.

בשבועיים האלה קרו המון דברים אבל בתור אחת שגם לא רואה טלויזיה וגם לא היתה מחוברת לפייסבוק לא הייתי מעודכנת בכל מה שקורה בארץ ובעולם עד שלא סיפרו לי.

מצד אחד זה היה נחמד כי באמת הרגשתי כאילו אני חיה בתוך בועה-שקט שקט ושקט , זה כל מה שקיבלתי ונהנתי מאוד.

מצד שני החוסר עדכון קצת הציק לי.

בשבועיים האלה טחנתי עבודה נון-סטופ אז גם אם לא הייתי יוצאת מהפייסבוק עדין לא הייתי עוקבת אחרי כולם. עבדתי לילות וכפולות וכל מה שראיתי זה 'ארומה-נתבג'.

תוך כדיי גם הספקתי לקרוא עוד 3 ספרים ואפילו סיימתי לכתוב עוד סיפור (קולולולו)

בקיצור מרוב עיסוקים אפילו לא חשבתי על הפייסבוק אבל כן התגעגעתי לבלוג!

עוד דבר טוב שקרה בעקבות ההשבתה זה צמצום אנשים וקבוצות בפייסבוק.

הייתי פעילה ב57 קבוצות ועכשיו זה ירד ל32.

היו לי כמעט 800 חברים ועכשיו ירד ל700 ומשו והמלאכה עוד מרובה!

יש אנשים ששמו לב שנעלמתי מהפיד ויש כאלה שאפילו לא קלטו.

בעקבות ההשבתה גם גיליתי למי אכפת ממני ולמי אני סתם עוד קישוט על הקיר. הדהים אותי כמות האנשים שיצרו איתי קשר טלפוני-תכלס לא ידעתי בכלל שיש להם את המספר שלי אבל זה היה נחמד מאוד!

אז מה בעצם גיליתי במזמן הזה?

-מי שרוצה להיות איתך בקשר יהיה גם בלי הפייסבוק.

-אם אתם מרגישים עמוסים ונראה לכם שלא תוכלי לחיות בלי 'עולם הפייסבוק' תאתגרו את עצמכם ותתנתקו למספר ימים, תגלו כמה שקט פתאום יהיה לנייד שלכם (בעיקר).

-הפייסבוק שותה לי את כל הסוללה בנייד (טרו סטורי).

-יש חיים מחוץ לפייסבוק והם ממש לא כוללים לייקים,שיתופים או תגובות. אבל כן אפשר לחייך לאנשים ברחוב מדי פעם =]

-מי שאמר ש'אם אתה לא שם אתה לא קיים' כנראה לא יודע על מה הוא מדבר-תראו אותי! אני עדין חיה ;)

עד כאן להיום חבר'ס

אני הייתי המקטרת בסטייל

נתראה בחיים האמיתיים..בעצם גם כאן זה סבבה לגמרי ;)

אוהבת המונים

אווה=] ♡

שלום לחיים האמיתיים!

היושיםם~~
אז מזמן לא כתבתי..כן אני יודעת, חוסר זמן!
ובדיוק על זה הפוסט היום..
החלטתי לעשות מעשה "קיצוני" ולהשבית את הפייסבוק לכמה זמן..
לכמה בדיוק? לא יודעת, אבל נראה איך העניינים יזרמו.
למה פתאום? האמת שזה ממש לא פתאום.
כבר כמה זמן שאני שוקלת לצאת מכל הקבוצות שאני נמצאת בהן (ואני נמצאת בהמון!!!!!).
לאחרונה חזרתי סופסופ לעבוד , (אמנם לא עבודה כלבבי או נורמלית אבל הכסף מדבר בעד עצמו) וזה לא הכל.. אוטוטו אתחיל לעבוד בעוד עבודה..כן כן 2 עבודות ובנוסף לזה אתחיל ללמוד פעם בשבוע.
אז כסף? צריך ועוד איך.

אז אני טוחנת עבודה כמה שצריך (תאמינו לי שהרבה!) ונוטשת את רוב התחביבים שלי.
זה קשה פתאום להפסיק לעשות אותם.
אחד מהם שנכון לעכשיו הוא העיקרי זה הכתיבה.
גיליתי את הכתיבה לפני שנה בדיוק! זה היה סוף דצמבר תחילת ינואר..ניסיתי סתם ככה לכתוב סיפור והפרק הראשון עלה באחת הקבוצות שקשורות לספרים. התמיכה של הבנות שם ואהבתן גרמה לי להמשיך בעצם עד היום..
אז יש לי כרגע 3 סיפורים שמתפרסמים ברחבי הרשת (בעוד בלוג, בוואטפד ובקבוצה בפייסבוק) ועוד 4 סיפורים שהתחלתי סתם ככה כי כנראה שהיה לי ממש משעמם..

אז עכשיו אין לי זמן בכלל!
לא לכתיבה! לא לוואטספ ובטח שלא לפייסבוק!
העבודות גוזלות לי כל זמן אפשרי ואני דיי שמחה שזה חזר להיות ככה.

התחלתי לדבר על הקבוצות בפייסבוק..
אני נמצאת בהמון קבוצות ופעילה בחלקן.
מחלקן הכרתי אנשים מדהימים שעד היום אנחנו בקשר יומיומי ואפילו נפגשים מדי פעם
אבל יצא לי להכיר גם אנשים לא הכי נחמדים בלשון המעטה עד כדיי כך לא נחמדים שנוצרו ריבים, סכסוכים ועוד כל מיני דברים לא נעימים.
לא פעם ולא פעמיים (רק בשבועיים האחרונים) יצא לי לשמוע מאחורי גבי את שמי ולגלות נערה/אישה/ילדה וכ'ו.. ששואלות אותי האם אני אווה מהפייסבוק? מאיזשהי קבוצה? או שסתם מסתבר שהן עוקבות אחרי הבלוג או הפייסבוק האישי שלי.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני מחוברת לאינטרנט מהרגע שהתקינו אצלי בבית אינטרנט (זה היה בגיל מאוד מוקדם!)
מאז ומתמיד היה לי אייסיקיו, שעת השין, מקושרים, פייסבוק, בלוגים, טוויטר, וואטספ, וואטפד ומה לא?
תמיד הייתי פעילה בכל דבר ובכל מקום.
חשבתי שאולי בגלל שיש לי איזשהו חלום ככה קטן להפוך לסופרת ואפילו לא חייב סופרת אלא כמה ספרים קטנים פה ושם, סיפורים וכ'ו.. שאחרים יקראו ויהנו מהם.
אם אני מחליטה להראות לכולם את כתיבתי אז למה לעשות את זה בעילום שם?
אז עכשיו כולם יודעים שאני כותבת וכולם קוראים את מה שאני כותבת ובאיזשהו שלב זה נכנס לחיי הפרטיים.
כולם יודעים עליי הכל כי ההיא קוראת אותי אז אני מאשרת אותה בפייסבוק, וההוא רוצה עוד קטע אז אני שולחת לו ולאחרונה בשיא הכנות כל זה יצא מכלל שליטה.

אומרים שצריך לפרוש בשיא.
אז אני מרגישה שעכשיו זה השיא והגיע הזמן לפרוש אז אני פורשת.
פורשת מהפייסבוק, מהקבוצות, מהשיתופים, מהלייקים, מהתגובות ומכל דבר אחר אפשרי!
רוצה וחייבת קצת שקט בשביל עצמי..לסדר קצת את חיי שאוטוטו עומדים להשתנות. (ברצינות..יש לי חתונה על הראש)

לא אפסיק עם הבלוג ואם הוואטפד כי אלו הדברים היחידים שיהיו לי.
אני לא יודעת עד כמה באמת עוקבים אחריי כאן אבל מה זה משנה? אני כותבת כאן כי אני אוהבת את זה.
אמשיך לקרוא ספרים ולסקרם ולקטר בלי סוף כמו שרק אני יודעת.
מוזמנים להמשיך לעקוב אחריי...

ולגבי כל השאר..מי שרוצה לתקשר איתי יידע בדיוק איפה למצוא אותי.
אז אני עוזבת את חיי הפייסבוק ואומרת שלום לחיים האמיתיים שנמצאים במרחק של הרמת ראש.

תודה שקראתם את החפירה
נשתמע בקרוב
המקטרת בסטייל
אווה 3>

סלט בורגול

אז היום אין קיטור או סיקור..היום יש המלצה.
למה בדיוק? סלט..כן כן סלט!
באלי להמליץ לכן על סלט טעים ובריא
סלט בורגול (או איך שאני קוראת לו הסלט של אמא 😂)
אז מה יש בפנים:
חצי כוס בורגול (שמים במים פושרים לחצי שעה)
חבילה שלמה של פטרוזיליה טריה (כן המון פטרוזיליה! אפשר להוסיף גם שמיר/כוסברה וכ'ו..)
מלפפון ירוק חתוך לקוביות קטנות קטנות
ענף של סלרי חתוך קצוץ קצוץ
חצי בצל רגיל או ירוק-לא משנה
חמוציות חתוכות (כמה שבאלכן..כל אחת כמה שהיא אוהבת)
מיץ לימון
קצת שמן
טיפונת מלח
לערבב טוב טוב והינה לכן סלט ירוק בריא וטעים
ממש יאמי!
מודה שבהתחלה לא אהבתי אותו כי אני אוהבת את החמוציות שלי כמיץ ורק כמיץ אבל הסלט הזה ממש טעים ואחלה תוספת לארוחת שבת אצלנו ^^

אגב למי שלא יודע..חמוציות מעולות לדלקות (בעיקר שתן..בנות..)
אם לא אוהבים חמוציות או בורגול אפשר להחליפם בגרעינים/אגוזים וכ'ו...
בתאבון 😉
ושבת שלום
המקטרת בסטייל
אווה♡

ביטחון עצמי

היושיםםם
למרות שממש באלי לקטר ולבכות לכם על זה שחזרתי לעבודה הקודמת (קודמת קודמת קודמת קודמת) שלי אוותר ובמקום זה אדבר איתם על נושא אחר שהגעתי עליו בזמן העבודה.

ביטחון עצמי.
תמיד הייתי הילדה עם הביטחון העצמי הגדול. אחת שלא מתביישת, מדברת בלי סוף ואפילו קצת מאיימת.
לא מזמן אמא שלי אמרה לי שהשתנתי. שאני כבר לא אותה הילדה שהייתי פעם. האמת שאני שומעת את זה כבר כמה שנים. אז הלילה היה לי הרבה זמן לחשוב על זה ואז נפל לי האסימון. השתנתי! אבל לא כי רציתי אלא כי הרגשתי צורך.

מכירים את השמן שבחבורה, זה שבדרך כלל עושה הכי הרבה רעש ואי אפשר לפספס את נוכחותו?
אז נעים מאוד, קוראים לי חווה אווה יוסופוב ואני אותה השמנה רק בלי הרעש.
אתם בטח חושבים לעצמכם 'את שמנה? אולי קצת רחבה, אולי מלאה במקומות הנכונים וקצת גם הלא נכונים אבל לא שמנה'
שמנה שמנה או לפחות זה מה שהמראה אומרת לי כל פעם שאני מסתכלת עליה, אבל זה לא הנושא.
כמו שאמרתי תמיד הייתי מהמרעישות גם אם לא תמיד ניסיתי להיות כזו, תמיד הייתי בולטת לא משנה איפה הייתי, במקום חדש, בבית, בבית הספר, בחוץ עם חברים או משפחה, תמיד היה רעש סביבי.

איפהשהו בגיל 14 אחרי שזרקתי את הספורט לקיבינימיני (ג'ודו היה כל חיי וגם זה נעלם כמו כל דבר בחיינו) התחלתי להשמין. זה לא הפריע לי אבל יותר מאוחר בגיל 15-16 זה מאוד הפריע לי והבנתי שאני שמנה.
אני שמנה, יש לי כתפיים רחבות שלא כל בגד עולה עליהן, יש לי מבנה גוף מרובע שכל פעם שאני מנסה ללבוש שמלה אני מזכירה לעצמי את בובספוג מכנסמרובע, בזכות הגוף הזה התחלתי לשנוא שופינג כי שום בגד של "צעירות" בגילי לא עולה עליי או סתם לא יושב עליי טוב.חברותיי תמיד היו רזות ודקיקות ולא היתה להן בעיה לאכול הכל מול כולם וללכת עם בגד ים.
לעומת זאת אני תמיד צריכה להכניס את הבטן עד שנגמר האוויר ועדיין הטיירים צצים להם.
וכך לאט לאט באופן אוטומטי מבלי ששמתי לב הקטנתי את עצמי.
שלא תבינו לא נכון-ניסיתי לעשות דיאטות. כל פעם הורדתי 5 קילו ואז עליתי 10 בכייף. כייף לא?
אז הגעתי למסקנה שאם אני לא מצליחה להקטין את גופי אקטין את האופי שלי.
פתאום אני יותר שקטה, כמעט ולא מדברת, במקומות חדשים או הומי אדם משתדלת לשבת כמה שיותר רחוק ובצד. תמיד שמה את תיקי על הברכיים כדיי להסתיר את הבטן שמטעה אנשים ובטוחים שנכנסתי להריון.
וככה מהילדה הכי רעשנית הפכתי לילדה הכי שקטה.

כשאמא שלי אמרה לי שהשתנתי לא הבנתי מה היא רוצה ממני.
היא טוענת שאני פתאום מעדיפה לדבר עם אנשים באינטרנט ובטלפון במקום להיפגש איתם כמו פעם ואני תמיד סתרתי את דבריה.
אבל אז שמתי לב שלאט לאט נהיו לי גם בעיות חברתיות קטנטנות.
פתאום קשה לי להסתגל במקומות עבדוה וקשה לי להיפתח לאנשים או סתם לזרום איתם בשיחות.
זה לעולם לא קרה לי!
אבל..מה יקרה אם הם יחשבו שאני שמנה? איך הם רואים אותי? האם הם רואים בי את מה שאני רואה בעצמי?
ואם אפתח את הפה מה יקרה אז?
שוב אקבל את תשומת הלב ומהר מאוד השומן יחטוף אותו.
זה מה שתמיד עבר לי בראש!

תמיד אמרו לי שהייתי קטנה יותר תמיד הייתי במרכז העניינים, האמת..אני קצת מתגעגעת לזה!

אז הינה אני, בלי שום מסכות או פחדים.
בלי להכניס את הבטן עד שנגמר האוויר, מבלי לפחד לאכול עוד קוביית שוקולד או פרוסת לחם.
אני חווה אווה יוסופוב( החמודה שנראית כמו תות בננה) 64 ק"ג של אהבה עצמית, יופי נשי ושומנים שאין לי מה להסתירם.
64 ק"ג של כתפיים רחבות, בטן בולטת והגוף שמזכיר את בובספוג מכנסמרובע.
זה לא אומר שאפסיק לאכול נכון וכ'ו כ'ו.. אבל את זה אני עושה נטו בשביל עצמי ואם ארזה וארד במשקל אז זה רק עוד פלוס.

הבנתי שהבעיה היא בעצם בי! היא התחילה בי וגם תסתיים בי!
אז אני יותר לא מתפדחת ולא מתביישת בעצמי.
סך הכל אני ילדה חמודה ;-)
ולעולם! לעולם לא אנסה שוב להקטין את עצמי!

אני לא יודעת אם יש עוד חבר'ה שמרגישים או הרגישו כמוני וגם אם כן אני מקווה שזה גרם לכם להבין ששום דבר לא שווה שנקטין את עצמנו.
תמיד תעריכו את עצמכם יותר ותאהבו את עצמכם! אין שום דבר פסול בזה!
יש משפט שאומר "אם אין אני לי מי לי"
משתדלת לדבוק במשפט הזה כי אם אני לא יעריך את עצמי אחרים לא יוכלו לעשות זאת!

 

 

 

מקדישה לכם שיר שאישית מאוד אוהבת!
https://www.youtube.com/watch?v=eAfyFTzZDMM


אוהבת המונים!
אתכם
וגם אותי!
אווה=] 3>

נ.ב. אם לא הייתי קצת דתייה בטוח הייתי מעלה תמונה עם בגד ים אבל תסתפקו בזה!

"תפוחים מן המדבר"-סרט

ברצוני לשתף אתכם בסרט שראיתי לא מזמן..
אחותי הגדולה (שתהיה בריאה!) דיברה, מה זה דיברה..חפרה, הציקה, קדחה לנו בראש שהיא רוצה לראות סרט ישראלי חדש שיצא לקולנוע.

תבינו משהו קטן-המשפחה שלי ובעיקר אני ל-א אוהבת סרטים ישראלים.
וזה למה? שאלה טובה.
רוב הסרטים פשוט לא קרצו לי.
ראיתי כמה סרטים (אפשר לספור על יד אחת כמה סרטים כאלה ראיתי וכמה באמת ראיתי עד הסוף!..אל תנחשו..מעט מאוד!),
אבל אחרי שכמעט רואים רק תוכניות/סדרות/סרטים באנגלית (וגם בקוראנית) קשה פתאום לעבור לסרטים ישראלים
אבל....
אחרי החפירות של אחותי ואינספור דיבורים על ה-סרט החלטנו ללכת איתה לאותו הסרט. בכל זאת לא כל יום אחותי מתלהבת מספר ישראלי.

קצת על הסרט "תפוחים מן המדבר":
רבקה היא בת יחידה להורים מבית חרדי ירושלמי שמואסת במציאות המחניקה של חייה. היא מחליטה לברוח ממשפחתה לקיבוץ במדבר עם בחור צעיר וחילוני בשם דובי שאותו הכירה בחוג לריקודי עם באחד מהימים שהציצה מבעד לדלת כדיי לצפות ברקדנים יותר טוב.
השגרת חייה של רבקה מאוד מקובעת- עבודה בית, בית עבודה וחוזר חלילה.

במשך שעה ומשהו מצאתי את עצמי מרותקת לכסא המרווח של בית הקולנוע, צוחקת, מתרגשת, מקווה ושמחה על הסוף הטוב של הסרט.
תוך כדיי הסרט כמובן שאנחנו בצופים זרקנו כל מיני הערות למסך למרות שיודעים שאף אחד באמת לא שומע אותנו ושאני מדברים לקיר (או במקרה הזה-למסך) וכמובן בסרט קורה בדיוק ההפך ממה שאמרנו לשחקן לעשות.
נושא רציני ששזור בתוכו הומור קל- אין ספק בכלל שזה עשה את הסרט.

אז למה בעצם כדאי לכם לראות את הסרט?
הוא שונה משאר הסרטים הישראלים שאתם רגילים לצפות.
השפה שלו- התענגתי על כל מילה ומילה שהשחקנים אמרו. שפה נקיה, נאותה, נעימה לאוזן. החלק החרדי בסרט דברו בעברית שונה, ישנה, כזו שתמצאו במקורות וספרים ישנים, שפה כזו שתזכיר לכם את ש"י עגנון.(ברצינות שהם הזכירו לי אותו.)
ואילו החילונים בסרט דיברו בשפת רחוב בדיוק כמונו.
השילוב היה טוב.
השחקנים- מדהים אחד אחד! הייתה הרגשה כאילו הם באמת חיים כך ואנחנו סך הכל עוברי אורח תמימים שמסתכלים עליהם.
העלילה-הייתה מסקרנת. כאחת שמגיעה מהעולם הדתי (אפשר להגיד את זה גם ככה) מאוד נהנתי לראות את הצד החרדי ואת הצד החילוני.

בקיצור מאוד נהנתי מהסרט כמו שמזמן לא נהנתי מסרט ישראלי טוב (היו כמה סרטים בודדים..מאוד בודדים כאלה.)
אם אתם מחשפים סרט טוב בשפת המקור שלנו כי סתם אין לכם כח לשפה זרה או לכתוביות
הסרט הזה בשבילכם!

 בסרט מככבים: מורן רוזנבלט, שלומי קוריאט, ריימונד אמסלם, אלישע בנאי , עירית קפלן וצבי שיסל.

טריילר לסרט

עד כאן הסיקור על הסרט.
מקווה שתראו ותהנו.
אוהבת המונים
המקטרת בסטייל
אווה 3> =]

"איפה לעזאזל שמתי את זה?"

לילה טוב צ'וצ'ים..
הגעתי למסקנה שהזמן הכי טוב שלי לכתוב בבלוג זה בלילה.
למה? לא יודעת. שקט, יש יותר זמן, ואפשר לשתף אתכם בכל מה שעבר עליי במשך היום.

למי מאיתנו לא קרה יותר מפעמיים לפחות שאנחנו צריכים חפץ כלשהו דחוף ולא זוכרים איפה הנחנו אותו?
שואלים את כולם אבל פתאום אף אחד לא ראה את זה ואין לכם מושג מה לעזאזל אתם תעשו עכשיו?
מתחילים להתחרפן, לקלל את כל העולם, אישתו ואחותו וכועסים על...האוויר בעיקר?
תופסים בשיערות הראש וצורחים "איפה לעזאזל שמתי את זה?!!!!" אבל החפץ לא באמת עונה ולצערנו גם אי אפשר להתקשר אליו (אלא אם כן מבודר על ניידים שבמקרה לא על שקט וכ'ו...)
זה מה שקרה לי היום! (בפעם המיליון...)

נתחיל מזה שלפני חצי שנה עבדתי בנתבג ורק שבוע שעבר המעסיקה לשער שלי נזכרה שעדין לא החזרתי את הכרטיס שהייתי אמורה (מסתבר..) אז היא סימסה לי להחזיר את הכרטיס למשרד הראשי.
היום בבוקר נזכרתי שעדין לא עשיתי את זה (מצטערת אני ממש עצלנית!) אז שאלתי את אבוש היקר מה הוא עושה היום.
מפה לשם הוא אמר שהוא יקפיץ ויחזיר אותי כל עוד זה לא יותר מ5 דקות..ת'כלס מה כבר יכול לקחת זמן? להיכנס למשרד לזרוק את זה עליהם ולחזור? ;-) (בדרך כלל אני אדם מאוד נחמד, אבל בתקופת העבודה שלי הם לא היו נחמדים אליי, או אל כל אדם אחר שהוא לא הם. )
חצי שעה לפני שהיינו צריכים לצאת (ואחרי שמיליון פעמים צרחתי מהחדר שלי שאני מוכנה ויאלה בוא נצא) לא מצאתי את הכרטיס הקטן והארור.
הזכרון אומר לי שזה היה כל החצי שנה הזאת בארנק אבל הארנק מראה שאין אצלו שוב זכר לכרטיס הזה.
מה לעזאזל עושים עכשיו?
באטרף מטורף התחלתי להפוך את כל המקומות שאולי זה היה שם עד ש...נזכרתי ששמתי אותו בתוך המגן של הנייד שלי רק שאת המגן זרקתי לפני כמה שבועות.
כולי בבאסה ובעצבים (על עצמי) איך לעזאזל זרקתי את זה מבלי לבדוק?
למה אני כזו ילדה לא אחראית?
והינה שוב הוכחתי להורים שהם צודקים, אין בי טיפת בגרות!
מסננת את כולם, מקללת את העולם על טיפשותי, ורואה את עצמי כבר נפרדת מעוד כמה מאות שקלים (כנס לנתבג, עברתי את זה כבר פעם אחת. לא כייפ!!)
עד שפתאום קלטתי בזווית העין ככה את אותו המגן שהייתי בטוחה שזרקתי מכונס באיזשהי פינה לא ברורה בספריה שבחדר השני. (איך זה הגיע לשם? אין לי מושג!)
התמלאתי תקווה חדשה וחשבתי לעצמי אם לא זרקתי את המגן (אגב הכרטיס לא היה שם -_- ) הכרטיס כנראה עדין בבית, רק איפה?
לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי לבדוק כל מדף ומדף, כל פינה ופינה.
להרים ספרים, איפור ועוד כל מיני שטויות,
דפים, מחברות ובובות. כל דבר העיקר למצוא אותו.
תוך כדיי שאני מזיזה ומרימה הכל אני קולטת את כל האבק שהצטבר במדפים ורוצה להרוג את עצמי (לפני זה יגיע לעיניים של אמא כי אחרת היא תהרוג אותי!)

זה לא שאני לא מנקה את הבית, ועוד היום חמישי אז בכלל שטיפה וטיפוח כללי לבית (במקרה הנורמלי..יש ימים שאמוש מחליטה להתחרפן ולמלא אותנו בהוראות ניקיון שלא מהעולם הזה.)
אבל בנינו איך מנקים את האבק כשיש מדפים מפוצצים בדברים? מסביב. פשוט מאוד.
אז לא הפעם.
הפעם הרמתי והזזתי הכל, ניקיתי וסידרתי כמו שצריך (אמא אפילו לא שמה לב..מאכזב!)
ולכמה רגעים שכחתי בכלל למה התחלתי את כל הנקיון פסח הזה!
על הדרך זרקתי פוול דברים שאני בכלל לא מבינה למה הם עדין אצלי,
ניקיתי אבק במקומות שאפילו לא ידעתי שקיימים
סידרתי את המדפים והמגירות..
ו..לא, לא מצאתי!
אז חשבתי שאולי זה נפל לי באחד מהימים מתחת למיטה (יש לי מעל המיטה כמה מדפים טובים ועמוסים..)
הרמתי את כל מה שהיה בצדדי המיטה (ויש המון!!! גיטרה, בובות, עוד כל מיני שקיות שאין לי מושג מה לעשות איתם..כו'ו..) והרמתי את התיק הקונדטורי הענק שלי ולשבריר שניה חשבתי לעצמי מה הסיכוי שזה שם?
תרגעו, למה שזה יהיה שם? ומי בכלל ילך לעבודה עם תיק ענק שכזה? לא אני.
אבל מה...נזכרתי שהלכתי עם התיק הקטן של המכללה שבה למדתי קונדטוריה (אותו תיק קונדטורי רק קטן כמו תיק גב).
פותחת את הארון בהיסטריה וציפייה, מוציאה את התיק, פותחת אותו במהירות ומה אני רואה לנגד עיניי?
את הכרטיס הארור והקטן, נח לו בכייפ בתוך הפלסטיק השקוף עם השרוך כאילו לא הפכתי את החדר שעתיים כדיי למצוא אותו!
עצביםםם!!!!!!!
לא ידעתי אם לבכות או לצחוק אז נקרעתי מצחוק.
אבוש חשב שהשתגעתי, האמת שהייתי בטוחה שגם אני!

בסוף נסענו לנתבג אבל מה קרה בסוף? הרי אין מצב שהכל ילך לי חלק לפי התוכנית! (אני מאשימה את מרפי! )
הגעתי לטרמינל 3, רצתי כמו משוגעת (הבטחתי לאבוש 5 דק ואני בחוץ) ובאמת כל העינין לקח לי 5 דק
כי החמודים בכלל לא היו פתוחים!!! השעה 13:30 למה לעזאזל אתם לא פתוחים?
למה כל המשרדים ברחבי הארץ עובדים ואתם לא?
כי זה נתבג, ולו יש חוקים משלו, והם עובדים מ8:00-13:00 ומ15:00-19:00
חיים דבש מישהו?

בצער ויגון עזבתי וחזרתי למכונית.
לא סיפרתי לאבוש שהם היו סגורים כי אז סתם כל הנסיעה היתה הולכת לפח והייתי מבאסת אותו.
כנראה שאסע לשם בכוחות עצמי באחד מן הימים (אל תשאלו אותי מתי כי אין לי מושג..כבר אמרתי שאני עצלנית!)

למרות כל הבלאגן..יצאו דברים טובים:
לאבוש ולי היה זמן איכות- חיפושים, נסיעה וכו'..
ניקיתי את החדר נקיון פסח- אגב בסוף גם הזזתי את המיטה (כי אני סופר וואמן זה למה!) וניקיתי כל פינה, אבק, וכתם שהיה. (רשמית החדר מוכן לפסח, מי שנכנס עם חמץ דמו בראשו!)
ובמהלך הנסיעה הביתה התנגנו ברדיו 2 שירים שאני הכי אוהבת של ה-להקה שלי!

יום משוגע? יותר מלא בעצבים מיותרים אבל גם עליהם בסופו של דבר אני צוחקת.
מסקנה-לנסות לזכור איפה שמים את הדברים,
לא להתחרפן כשלא מוצאים משהו שאמור להיות בבית (זה בטוח בבית, אלא אם כן צמחו לו רגליים/כנפיים/סילונים)
ולפעמים צריך לנקות את החדר ניקיון יסודי.

עד כאן הקיטורים להיום(או להלילה..)
לילה טוב ושיהיה סופ"ש רגוע, חמים ושקט!
אוהבת המונים
המקטרת בסטייל ;-)
אווה =] 3>

מצרפת את השירים שעשו לי היום נעימי בלב:

https://www.youtube.com/watch?v=09R8_2nJtjg

https://www.youtube.com/watch?v=fwK7ggA3-bU
(אדם לוין תעשה לי גדוד..גם שירים זה בסדר..)