נעים מאוד, אני אווה (למי שעדין לא יודע..) יש לי ממוצע בגרויות 91 נקודה משהו (בערך.. לא זוכרת..)
עשיתי 4 יח' במתמטיקה ו4 יח' באנגלית.
5 יח' בתקשורת ו5 יח' בתושבע.
אני סטודנטית להוראה- לשון וספרות
ואני דיסלקטית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
אם אני צריכה לבחור בן מספרים לבין מילים תמיד אבחר במילים ואם תהיה לי את האופציה לבחור משהו אחר בין השתיים אז אבחר במשהו אחר.
מכיתה א' הייתי תלמידה מצטיינת..בהכל!
ציונים גובהים, שיעורי בית בקלי קלות, מבחנים היו האהבה החדשה שלי.
עד ש...
פתאום בכיתה ח' משהו השתבש, ככה פתאום בלי התראה מוקדמת. המשפטים קשים לקריאה והמספרים לא מוכנים לשבת בשקט על הדף.
פתאום חשבון הפך לקושי גדול ועברית למשהו לא מוסבר.
הייתי בטוחה שהבעיה היא בי-אולי אני רואה לא טוב?
אולי אני כבר לא חכמה?
אולי יש לי בעיה מוחית וצריך לבדוק?
כל פעם שפתחתי את מחברת חשבון המספרים היו רצים מפה לשם ולועגים לי שאנסה לתפוס אותם.
כל פעם שניסיתי לכתוב בעיברית או באנגלית האותיות היו משנות סדר, כאילו עושות לי דווקא.
והכי קשה היה לקרוא בקול כשפתאום המורה רצתה לבדוק אם אני עוקבת אחריה.
אחותי הגדולה שמה לב לזה והפנתה את תשומת ליבה של המחנכת, הן הבינו משהו שאני בכלל לא ידעתי.
הן החליטו שאני צריכה לעבור אבחון. ככה פתאום באמצע כיתה ח'.
המאבחנת ישר הבינה במה מדובר.. מסתבר שהיא הבינה את זה עוד מהדיבור שלי ואז עברנו למבדקים בכתב וניסתי.. בחיי שניסיתי לענות נכון על הכל ובאמת שעניתי נכון על הכל אבל זה לקח המון זמן!
ואז חזרנו למבדקים בעל פה ולספר סיפורים בכתב ובעל פה ולחזור אחרי משפטים קצרים וארוכים ולשחק משחק הזכרון עם החפצים האלה, האלה והאלה.
זה היה יום מתיש במיוחד!
תוך כדיי המבדקים בעל פה מצאתי את עצמי קמה ממקומי ומתיישבת אחרי כמה דקות, מטיילת בחדר, משנה תנוחה כל כמה דקות בטענה ש"לא נח לי" ושוב חוזרת לשבת על הטוסיק.
באיזשהו שלב כבר איבדתי את המאבחנת והתחלתי לצייר על השולחן מרוב שעמום ופתאום בלי לשים לב אני מקשקשת על השולחן ומקשיבה לסיפור שהיא מספרת לי, ושמה לב לכל הפרטים הקטנים שהיא השמיטה וצירפה.
גם המאבחנת שמה לב לשינוי הקטן הזה שקרה.
הייתי בטוחה שכאן זה נגמר אבל זומנתי לעוד יום שכזה רק שהפעם היא הניחה מולי דף ועיפרון ונתנה לי לקשקש עליו ולא על השולחן וככה עשינו עוד יום ועוד יום ועוד יום עד שהיא גיבשה החלטה חד משמעית.
"את יודעת מזה דיסלקציה?" היא שאלה
בחיי שלא ידעתי מה זה, אפילו לבטא אותה נכון בקושי יכלתי.
אחרי שהיא הסבירה לי מה זה הבנתי שידעתי, רק שלא ידעתי שככה קוראים לזה.
היא גם אמרה שיש לי בעית קשב וריכוז קלה- שאנסה לקשקש תוך כדיי השיעור אולי זה יעזור לי להתרכז יותר.
אז לא רק שכל המחברות שלי היו מלאות ביותר קשקושים מאשר סיכומים, גם הייתי מאזינה למוזיקה בשקט בשקט מבלי שהמורות היו שמות לב, הייתי מקפיצה את הרגל כל פעם שהרגשתי דחף לעמוד באמצע השיעור (למרות שגם זה קרה כמה פעמים) וכשהבנתי שהיום זה לא יילך הייתי מניחה את ראשי על השולחן וחולמת על דברים אחרים.
אבל בואו נדבר רגע על דיסלקציה-על המילה עצמה והמשמעות שלה.
דיסלֶקסיה (מיוונית: dys = קשה + lexis = מילה, נכתב גם בצורה הלא-תקנית: דיסלקציה) היא לקות מולדת המסווגת כ"לקות למידה" ומפריעה להליכים קוגניטיביים (תהליכי ארגון, עיבוד וניתוח מידע) הקשורים בכישורי השפה ודרושים לקריאה. (ותודה לויקיפדיה על המידע)
ישנם כמה סוגים של דיסלקציות-הכי נפוצה היא היפוך והקפצה של אותיות ומילים.
או במילים אחרות- האותיות והמילים מחליטים לפצוח בריקוד סמבה משגע.
לקחו מילה קשה ומורכבת ואמרו "היי, הינה אנשים שיש להם לקות למידה עם אותיות ומילים, בואו נקרא להם בשם הכי מסובך שאפשר שבטוח יקח להם כמה תרגולים כושלים עד שילמדו לכתוב ולהגיד אותו בצורה נכונה"
כן, תודה לכם!
אז כן,לקח לי כמה פעמים עד שהצלחתי לכתוב ולהגיד את המילה הזאת בצורה טובה.
וכן אני דיסלקטית.
במשך שנים הייתי בטוחה שכתיבה זה לא בשבילי אבל גם לא דיבור כי מסתבר שיש גם סוג של סידלקציה בדיבור.
האותיות מתהפכות לא רק בכתב אלא גם בעל פה.
מעצבן, מזעזע, מכעיס והכי-מתסכל!
זה כל כך מתסכל שלא מבינים את הקושי שלך!
כדיי לכתוב את הפוסט הזה אני צריכה לשבת על התחת (משהו שמאוד קשה לי לעשות בגלל בעית קשב וריכוז קלה..) ולהקליד..ולהקליד..ולהקליד ואז לחפש באיזו מילה טעיתי עם האותיות.. והכי קשה זה למצוא את אותן המילים כי מבחינתי אני כותבת נכון. המח הגאון שלי קורא את אותן המילים בצורה נכונה למרות שסדר האותיות שונה ולא נכון.
אני הכי שונאת את המילה "מטבח" איכשהו כל הזמן יוצא לי לכתוב "מבטח". תמיד! תמיד תמיד תמיד!
אני גם שונאת את האותיות ג' וז' כי אני אף פעם לא יודעת עם כתבתי את האות הנכונה.
אני שונאת את האותיות d, p, b, q מבחינתי הן אותן אותיות.
אני גם מפספסת אותיות, אם זה בקריאה ואם זה בכתיבה.
חברותיי שונאות לראות איתי סרט, כי אני תמיד מתעסקת בעוד משהו תוך כדי, אני תמיד קמה באמצע, עושה סיבוב וחוזרת. כן, גם כשאני בקולנוע, ולא משנה עד כמה שהסרט יהיה מותח ומדהים!
וכנל לגבי כתיבת הפוסט הזה- עצרתי, עשיתי סיבוב, קראתי שוב כדיי למצוא שגיאות, עצרתי, עליתי לחדר, חזרתי למחשב וכ'ו וכ'ו..
בקיצור ידעתי שכתיבה לא בשבילי למרות "נהר הסיפורים" שזורם בראשי ללא הפסקה. מאז ומתמיד דמיינתי סצינות בראשי ואמרתי לעצמי "אם רק הייתי מכירה איזשהו סופר שהיה מסכים לשמוע את סיפוריי ולכתוב אותם" כי באמת ובתמים האמנתי שאני לא יכולה!
לפני שנה וחצי הצטרפתי לקבוצת ספרים בפייסבוק ובקבוצה באופן קבוע, כל יום באותה השעה עלתה פינה של כותבים אנונימיים.
באחת מהפעמים המנהלת כתבה שכל מי שרוצה לעלות פרק או קטע מוזמן לשלוח לה. באותו היום דיברתי איתה והיא עודדה אותי לנסות לכתוב אז כתבתי ובלי לשים לב כתבתי 5 עמודי וורד.
בשיא ההתרגשות שלחתי לה ואז נזכרתי שאני דיסלקטית וכמות השגיאות שיש בטקסט תבייש אותי לחלוטין.
קיבלתי ממנה תשובה ששינתה את קו מחשבתי. היא אמרה לי שאהבה את הפרק אבל שאשים לב לפעם הבאה שיש כמה מילים שהאותיות לא כתובות בסדר הנכון.
התנצלתי והסברתי שאני דיסלקטית עם בעית קשב וריכוז קלה, שאפילו את זה היה לי ממש קשה לכתוב. הפעמים שקמתי ממקומי במהלך הכתיבה לא ניתנת לספירה.
היא הסבירה לי שזה לא נורא בכלל ואם העריכה הנכונה מי בכלל ישים לב?
והיא צדקה!
מאז אני לא מפסיקה לכתוב!
אז יש לי כמה שגיאות פה ושם זה אומר שאמנע מעצמי משהו שתמיד רציתי לעשות?
סך הכל רציתי לכתוב!
בעידודה של לין מנהלת הקבוצה המשכתי לכתוב ואני כותבת עד היום, בעידודה גם הבלוג הזה נפתח!
ובזכות השיחה הקטנה שלנו אז..לפני שנה ומשהו.. אני לא מפחדת לשחרר את מילותיי.
אני כותבת בלוג, מסקרת ספרים, כותבת סיפורים ברשתות החברתיות ואפילו שניים מסיפוריי הקצרים התפרסמו ויצאו לאור עם עוד כמה סיפורים קצרים..כן כן ממש ספרים מודפסים עם כריכה וכל זה.. (לספרים קוראים "כתוב באהבה" ו"כחול לבן" )
אז כן, אני דיסלקאית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
וכן יש לי גם בעית קשר וריכוז קלה, בנינו למי אין היום?
וקבלו עוד קטע.. זוכרים שסיפרתי שאני גם סוג של דיסלקטית בדיבור? אז כיום אני גם שדרנית ברדיו.. למרות ההיפוך של האותיות בדיבור.
הבנתי שאין דבר כזה מושלם!
לכל אחד יש מגבלות..ואם ניתן להם לעצור אותנו אז לא נתקדם לשום מקום! כי תמיד נמצא עוד מגבלה!
עד כאן להיום..
אוהבת אתכם המון המון המונים
עם או בלי אותיות בסדר הנכון!
אווה,
המקטרת בסטייל! 3> =]
נ.ב. קבלו תמונה שמסבירה את זה הכי טוב!!
עשיתי 4 יח' במתמטיקה ו4 יח' באנגלית.
5 יח' בתקשורת ו5 יח' בתושבע.
אני סטודנטית להוראה- לשון וספרות
ואני דיסלקטית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
אם אני צריכה לבחור בן מספרים לבין מילים תמיד אבחר במילים ואם תהיה לי את האופציה לבחור משהו אחר בין השתיים אז אבחר במשהו אחר.
מכיתה א' הייתי תלמידה מצטיינת..בהכל!
ציונים גובהים, שיעורי בית בקלי קלות, מבחנים היו האהבה החדשה שלי.
עד ש...
פתאום בכיתה ח' משהו השתבש, ככה פתאום בלי התראה מוקדמת. המשפטים קשים לקריאה והמספרים לא מוכנים לשבת בשקט על הדף.
פתאום חשבון הפך לקושי גדול ועברית למשהו לא מוסבר.
הייתי בטוחה שהבעיה היא בי-אולי אני רואה לא טוב?
אולי אני כבר לא חכמה?
אולי יש לי בעיה מוחית וצריך לבדוק?
כל פעם שפתחתי את מחברת חשבון המספרים היו רצים מפה לשם ולועגים לי שאנסה לתפוס אותם.
כל פעם שניסיתי לכתוב בעיברית או באנגלית האותיות היו משנות סדר, כאילו עושות לי דווקא.
והכי קשה היה לקרוא בקול כשפתאום המורה רצתה לבדוק אם אני עוקבת אחריה.
אחותי הגדולה שמה לב לזה והפנתה את תשומת ליבה של המחנכת, הן הבינו משהו שאני בכלל לא ידעתי.
הן החליטו שאני צריכה לעבור אבחון. ככה פתאום באמצע כיתה ח'.
המאבחנת ישר הבינה במה מדובר.. מסתבר שהיא הבינה את זה עוד מהדיבור שלי ואז עברנו למבדקים בכתב וניסתי.. בחיי שניסיתי לענות נכון על הכל ובאמת שעניתי נכון על הכל אבל זה לקח המון זמן!
ואז חזרנו למבדקים בעל פה ולספר סיפורים בכתב ובעל פה ולחזור אחרי משפטים קצרים וארוכים ולשחק משחק הזכרון עם החפצים האלה, האלה והאלה.
זה היה יום מתיש במיוחד!
תוך כדיי המבדקים בעל פה מצאתי את עצמי קמה ממקומי ומתיישבת אחרי כמה דקות, מטיילת בחדר, משנה תנוחה כל כמה דקות בטענה ש"לא נח לי" ושוב חוזרת לשבת על הטוסיק.
באיזשהו שלב כבר איבדתי את המאבחנת והתחלתי לצייר על השולחן מרוב שעמום ופתאום בלי לשים לב אני מקשקשת על השולחן ומקשיבה לסיפור שהיא מספרת לי, ושמה לב לכל הפרטים הקטנים שהיא השמיטה וצירפה.
גם המאבחנת שמה לב לשינוי הקטן הזה שקרה.
הייתי בטוחה שכאן זה נגמר אבל זומנתי לעוד יום שכזה רק שהפעם היא הניחה מולי דף ועיפרון ונתנה לי לקשקש עליו ולא על השולחן וככה עשינו עוד יום ועוד יום ועוד יום עד שהיא גיבשה החלטה חד משמעית.
"את יודעת מזה דיסלקציה?" היא שאלה
בחיי שלא ידעתי מה זה, אפילו לבטא אותה נכון בקושי יכלתי.
אחרי שהיא הסבירה לי מה זה הבנתי שידעתי, רק שלא ידעתי שככה קוראים לזה.
היא גם אמרה שיש לי בעית קשב וריכוז קלה- שאנסה לקשקש תוך כדיי השיעור אולי זה יעזור לי להתרכז יותר.
אז לא רק שכל המחברות שלי היו מלאות ביותר קשקושים מאשר סיכומים, גם הייתי מאזינה למוזיקה בשקט בשקט מבלי שהמורות היו שמות לב, הייתי מקפיצה את הרגל כל פעם שהרגשתי דחף לעמוד באמצע השיעור (למרות שגם זה קרה כמה פעמים) וכשהבנתי שהיום זה לא יילך הייתי מניחה את ראשי על השולחן וחולמת על דברים אחרים.
אבל בואו נדבר רגע על דיסלקציה-על המילה עצמה והמשמעות שלה.
דיסלֶקסיה (מיוונית: dys = קשה + lexis = מילה, נכתב גם בצורה הלא-תקנית: דיסלקציה) היא לקות מולדת המסווגת כ"לקות למידה" ומפריעה להליכים קוגניטיביים (תהליכי ארגון, עיבוד וניתוח מידע) הקשורים בכישורי השפה ודרושים לקריאה. (ותודה לויקיפדיה על המידע)
ישנם כמה סוגים של דיסלקציות-הכי נפוצה היא היפוך והקפצה של אותיות ומילים.
או במילים אחרות- האותיות והמילים מחליטים לפצוח בריקוד סמבה משגע.
לקחו מילה קשה ומורכבת ואמרו "היי, הינה אנשים שיש להם לקות למידה עם אותיות ומילים, בואו נקרא להם בשם הכי מסובך שאפשר שבטוח יקח להם כמה תרגולים כושלים עד שילמדו לכתוב ולהגיד אותו בצורה נכונה"
כן, תודה לכם!
אז כן,לקח לי כמה פעמים עד שהצלחתי לכתוב ולהגיד את המילה הזאת בצורה טובה.
וכן אני דיסלקטית.
במשך שנים הייתי בטוחה שכתיבה זה לא בשבילי אבל גם לא דיבור כי מסתבר שיש גם סוג של סידלקציה בדיבור.
האותיות מתהפכות לא רק בכתב אלא גם בעל פה.
מעצבן, מזעזע, מכעיס והכי-מתסכל!
זה כל כך מתסכל שלא מבינים את הקושי שלך!
כדיי לכתוב את הפוסט הזה אני צריכה לשבת על התחת (משהו שמאוד קשה לי לעשות בגלל בעית קשב וריכוז קלה..) ולהקליד..ולהקליד..ולהקליד ואז לחפש באיזו מילה טעיתי עם האותיות.. והכי קשה זה למצוא את אותן המילים כי מבחינתי אני כותבת נכון. המח הגאון שלי קורא את אותן המילים בצורה נכונה למרות שסדר האותיות שונה ולא נכון.
אני הכי שונאת את המילה "מטבח" איכשהו כל הזמן יוצא לי לכתוב "מבטח". תמיד! תמיד תמיד תמיד!
אני גם שונאת את האותיות ג' וז' כי אני אף פעם לא יודעת עם כתבתי את האות הנכונה.
אני שונאת את האותיות d, p, b, q מבחינתי הן אותן אותיות.
אני גם מפספסת אותיות, אם זה בקריאה ואם זה בכתיבה.
חברותיי שונאות לראות איתי סרט, כי אני תמיד מתעסקת בעוד משהו תוך כדי, אני תמיד קמה באמצע, עושה סיבוב וחוזרת. כן, גם כשאני בקולנוע, ולא משנה עד כמה שהסרט יהיה מותח ומדהים!
וכנל לגבי כתיבת הפוסט הזה- עצרתי, עשיתי סיבוב, קראתי שוב כדיי למצוא שגיאות, עצרתי, עליתי לחדר, חזרתי למחשב וכ'ו וכ'ו..
בקיצור ידעתי שכתיבה לא בשבילי למרות "נהר הסיפורים" שזורם בראשי ללא הפסקה. מאז ומתמיד דמיינתי סצינות בראשי ואמרתי לעצמי "אם רק הייתי מכירה איזשהו סופר שהיה מסכים לשמוע את סיפוריי ולכתוב אותם" כי באמת ובתמים האמנתי שאני לא יכולה!
לפני שנה וחצי הצטרפתי לקבוצת ספרים בפייסבוק ובקבוצה באופן קבוע, כל יום באותה השעה עלתה פינה של כותבים אנונימיים.
באחת מהפעמים המנהלת כתבה שכל מי שרוצה לעלות פרק או קטע מוזמן לשלוח לה. באותו היום דיברתי איתה והיא עודדה אותי לנסות לכתוב אז כתבתי ובלי לשים לב כתבתי 5 עמודי וורד.
בשיא ההתרגשות שלחתי לה ואז נזכרתי שאני דיסלקטית וכמות השגיאות שיש בטקסט תבייש אותי לחלוטין.
קיבלתי ממנה תשובה ששינתה את קו מחשבתי. היא אמרה לי שאהבה את הפרק אבל שאשים לב לפעם הבאה שיש כמה מילים שהאותיות לא כתובות בסדר הנכון.
התנצלתי והסברתי שאני דיסלקטית עם בעית קשב וריכוז קלה, שאפילו את זה היה לי ממש קשה לכתוב. הפעמים שקמתי ממקומי במהלך הכתיבה לא ניתנת לספירה.
היא הסבירה לי שזה לא נורא בכלל ואם העריכה הנכונה מי בכלל ישים לב?
והיא צדקה!
מאז אני לא מפסיקה לכתוב!
אז יש לי כמה שגיאות פה ושם זה אומר שאמנע מעצמי משהו שתמיד רציתי לעשות?
סך הכל רציתי לכתוב!
בעידודה של לין מנהלת הקבוצה המשכתי לכתוב ואני כותבת עד היום, בעידודה גם הבלוג הזה נפתח!
ובזכות השיחה הקטנה שלנו אז..לפני שנה ומשהו.. אני לא מפחדת לשחרר את מילותיי.
אני כותבת בלוג, מסקרת ספרים, כותבת סיפורים ברשתות החברתיות ואפילו שניים מסיפוריי הקצרים התפרסמו ויצאו לאור עם עוד כמה סיפורים קצרים..כן כן ממש ספרים מודפסים עם כריכה וכל זה.. (לספרים קוראים "כתוב באהבה" ו"כחול לבן" )
אז כן, אני דיסלקאית מוצהרת, מאובחנת, מה שרק תרצו!
וכן יש לי גם בעית קשר וריכוז קלה, בנינו למי אין היום?
וקבלו עוד קטע.. זוכרים שסיפרתי שאני גם סוג של דיסלקטית בדיבור? אז כיום אני גם שדרנית ברדיו.. למרות ההיפוך של האותיות בדיבור.
הבנתי שאין דבר כזה מושלם!
לכל אחד יש מגבלות..ואם ניתן להם לעצור אותנו אז לא נתקדם לשום מקום! כי תמיד נמצא עוד מגבלה!
עד כאן להיום..
אוהבת אתכם המון המון המונים
עם או בלי אותיות בסדר הנכון!
אווה,
המקטרת בסטייל! 3> =]
נ.ב. קבלו תמונה שמסבירה את זה הכי טוב!!
